לוס בארנינג טאקוס / צילום: תמר מצפי
לפני לא מעט שנים אכלתי, בפעם הראשונה והאחרונה בחיי, במסעדת צ'ימיצ'נגה הי"ד. למי שאינו מצוי בנבכי סצנת האוכל המקומית, או פשוט הספיק לשכוח, אספר, או אזכיר, שצ'ימיצ'נגה הנ"ל הייתה אחת הפעמים הבודדות, אם לא הפעם היחידה, שבה הצליח מישהו בישראל לפצח את סוד הקסם המקסיקני ולתרגם אותו לעברית.
אז נכון, צ'ימיצ'נגה לא הייתה כלל מסעדה מקסיקנית, אלא מה שאבי קונפורטי - השף והבעלים רב הזכויות (צפרה, טופולופומפו ועוד) - כינה בשם "מטבח סנטה פה", ואולי הייתה זו אפילו פרשנות אישית שלו על המטבח ההוא, המושפע מהמטבח ההוא, כלומר המקסיקני. אבל גם ככה, כן או לא מקסיקנית אסלי, צ'ימיצ'נגה הייתה מסעדה מצוינת. כל-כך טובה עד שבכל שנה עורך לה קונפורטי טקס זיכרון בן שלושה ימים באחת ממסעדותיו הנוכחיות, ומצליח כבר שנים למשוך אליו מאות סועדים המוכנים להיפרד בכל פעם מחדש ממאות שקלים לרגל האירוע.
נכון, היו ויש עדיין כמה מסעדות מקסיקניות, אבל אף אחת מהן לא ממש הצליחה לשחזר את המטבח הסוער ומלא החיים של מקסיקו. אולי זה לא מפתיע שדווקא צ'ימיצ'נגה, שהייתה מסעדת פרשנות מאוד מסוימת על הנושא, הייתה היחידה שהצליחה, וגם היא, כאמור, כבר לא איתנו. רוב המסעדות האתניות במקומותינו, להוציא אולי את בית תאילנדי, הן מקומות שהאוכל בהן אינו קשור במיוחד למקור. מה שאוכלים כאן הוא העברת האוכל דרך פילטרים, קודם כול זה המערבי ואחר כך גם המקומי. התוצאה היא אם כן, בדרך כלל, איך לומר זאת בעדינות, קצת אשכנזית...
לפני כמה ימים נדמה היה לי שחלה תפנית בעלילה המקסיקנית. בלב-לבו המפויח של רחוב אלנבי התל-אביבי נפתחה מזללה מקסיקנית קטנה וצנועה, שמאיימת, אם לא לשנות את התמונה הנ"ל, לפחות לעשות הרבה שמח בפה ובלב על הדרך. לוס בארנינג טאקוס (Los Burning Tacos) של השף הצעיר איתמר לבינסון ושל שותפו מיכאל גורביץ', היא קודם כול מקום כיפי. כמה כיפי? כזה שגרם לי לא לעצור אחרי הבירה מהחבית (מכבי מפתיעה), אלא להמשיך גם למרגריטה קלאסית, ולהרוס לגמרי את המשך היום. גורביץ' (אם אכן היה זה הוא) לא עשה צחוק, והכין אותה מטקילה פטרון המיוחסת עם ליקר קוואנטרו מקורי, ולא מאיזה טריפל-סק מקומי. התוצאות היו בהתאם.
לוס בארנינג טאקוס שוכנת בחלל קטן ומואר, שבירכתיו מתחבא מועדון ריקודים אפלולי בשם הדלי. עד לא מזמן גם לאזור שבו שוכנת המזללה המקסיקנית הזו קראו דלי, והוא הגיש כריכים ניו יורקיים תואמים. אם תצטרכו, כמוני, להתפנות, ישלחו אתכם היישר אל תוך המועדון עצמו. אחרי שתתרגלו לחשיכה, מומלץ לשנן היטב את הדרך אל השירותים (אחרי שתמצאו אותם). לקח לי חמש דקות שלמות להיחלץ מהמבוך החשוך. חוץ מקצת מלחיץ (אני טיפוס היסטרי) זה היה גם קצת מדליק. ובכן, שלישיית הטאקוס (אותן לאפות מקסיקניות מיניאטוריות) נמרחה בסלסה של עגבניות, בצל וכוסברה, קושטה בסלט קוביות אבוקדו ומנגו, ועל כל זה הונחו שרימפס שהושרו במשרה של טקילה ופלפל מוריטה יבש. זה היה צבעוני, שמח ו טעים לאללה, כן או לא דומה למה שמגישים במולדת.
מכיוון ש"פיגרמתי" (מלשון פוגרום) את עצמי בתחום המשקאות, הלכתי עד הסוף. פוגרום זה פוגרום. הזמנתי עוד שלישיית טאקוס. הפעם עם בשר. מכיוון שהם התעכבו מאוד, כיבד אותי המיכאל שמאחורי הבר בטעימת קסדייה. צמד טורטיות (שאותן ואת הטאקוס קונים שני הבחורים הצעירים מחברת טרז פזוס של איתמר דוידוב; את כל השאר הם מכינים בעצמם), שביניהן מסתתר ממרח של שלושה סוגי פלפלים - אדום, צהוב וחלפיניו, ושלושה סוגי גבינה - פרמזן, צ'דר וגוואחקה - גבינה מקסיקנית קלאסית שמייצרים עבור המקום במחלבת עברי. בקיצור, טוסט מקסיקני לא בריא בעליל וטעים מאוד.
ואז הגיעו גם טאקוס הבשר. על סלסת העגבניות הונחה מעט שעועית שחורה ועליה בשר שפונדרה, שבושל ארוכות עם עגבניות ועם פלפלים חריפים. מעל נמרחה שכבת גווקאמולי של אבוקדו עם עגבניות, בצל וכוסברה, ומעל הכול פוזרה שוב גבינת גוואחקה. מנת רחוב כבדה, אבל באורח פלא הצלחתי להתגבר גם עליה. והייתה לכך סיבה טובה. ומכיוון שהחלטתי להשתגע לגמרי, ניסיתי גם את התירס שמבשלים ואז שורפים במבער, מורחים במיונז ומגלגלים בתערובת שלוש גבינות. אותן גבינות מהקסדייה.
יצאתי לרחוב שמח וטוב-לב, והחלטתי שלא מעניין אותי אם זה באמת נאמן למקור או לא. מדובר במקום כל-כך כיפי, שלמי אכפת.
השורה התחתונה: מצוין ושווה כל שקל
