לא בטוח שהפועל ידעה נקודת שפל עלובה יותר ב-88 שנותיה. המצב הנוכחי אליו הידרדרה ספינת הדגל הספורטיבית של מפא"י מתחרה באותו יום ב-1990 בו נאלצה ליהנות מפתיחת רגליים של רמת עמידר כדי לנצח 0-6 במחזור הסיום של הארצית ולעלות בחזרה אל הליגה העליונה. יש שני מכנים משותפים לשתי התקופות. הראשון אנקדוטלי: את רמת עמידר אימן אז אלי כהן השריף, המאמן שבחר עכשיו לבצע קבורת חמור לקריירה שלו בהפועל; השני מהותי: אם פעם הפועל נזקקה לחסדים מצידה של קבוצה קטנה משכונה רמת-גנית - כיום היא זקוקה לחסדים ממי שב-88 השנים האחרונות היא יריבתה המרה ביותר.
העסקה העלובה במסגרתה ויתרו על גילי ורמוט בתמורה להשאלות מוזרות של שחקנים כושלים/צעירים מהסגל הרחב של מכבי, הופכת את האדומים משל היו נערת הליווי של הצהובים. בעידן גולדהאר שתתה מכבי עוד כמה אקסים של הפועל בקלות. ורמוט היה בסך הכל המסמר האחרון. אבל מה שקרה בעסקה שלה זה כבר תהום: הפועל, 13 אליפויות, 15 סגנויות, 16 גביעי מדינה ותור זהב פנומנלי בזירה האירופית - הפכה לחוות ההשבחה של מכבי.
***
כיוון שחיים רמון הצהיר לאחרונה במסיבת עיתונאים שאף אחד מלבדו לא לוקח את ההחלטות בהפועל - הקטע הבא יעסוק בחיים רמון. מני וייצמן, עידו חג'ג' ואחרים מעורבים כלכלית, אך ההסתמכות על משענת הקנה הרצוץ שלהם, הצוהר שרמון פתח להם למשוך בחוטים - אלו בדיוק חלק מאותן החלטות שנמצאות באחריותו הישירה, בתור מחזיק זכויות הניהול.
רמון הוא יפואי, בשר מבשרה של הפועל, אדם שהצהיר עשרות פעמים בחייו כי מבחינתו מדובר על אהבה. אהבה גם יכולה להיות משהו כואב. ישנם הרבה אוהדים שמייחסים לו את התרסקות שלוחת הכדורסל של האדומים בשנות ה-90: כיו"ר ההסתדרות, אותה קיבל לידיו עם חובות של מיליארדים - הוא עצר את הזרמת הכספים לספורט, גם לקבוצת הכדורסל של הפועל. ולמעשה יצר במו ידיו את התופעה שנקראת שאול אייזנברג. אם בית הקלפים של וולפסון ימשיך להתמוטט, רמון עוד עשוי להיזכר בזיכרון הקולקטיבי של אותם אוהדים כגרסא מעודכנת של אייזנברג.
לרמון היו כוונת טובות כשהוציא את הפועל ממסלול ההרס שעליו רצה להציב אותה אלי טביב. הוא בוודאי לא רצה להגיע למצב בו הוא צריך בתוך שנתיים וחצי לחתום על שחרור של רשימת נכסים כמו איגיבור, טל בן חיים, שכטר, דמארי, ורמוט. הטעות הגדולה שלו בקיץ 2012, אז לקח על עצמו את האחריות - היא הקפיצה מעל הפופיק. בהינתן ואין בעלים עם כיסים עמוקים להפועל - אל תכניס אותה לפיאסקו של יצירת גירעונות בסך 25 מיליון שקל; תכריז כבר בנקודת הפתיחה על קבוצה עם תקציב מאוזן שחיה מההכנסות הטבעיות שלה. תוריד את מחירי המנויים (היקרים ביותר בכדורגל הישראלי), תרתום את הקהל לעגלה באמצעות שחקני בית, צור רטוריקה מרגשת סביב רוח המועדון, תבהיר שאתה בסך הכל תחנת מעבר שמכשירה את השטח עד להגעת רוכש מיוחל. אבל רמון העדיף ללכת בלי ולהרגיש עם.
רמון טען בבלוג שלו לאחרונה, באתר של הפועל - כי "ללא הגירעונות, הפועל הייתה קבוצת תחתית על-סף ירידה לליגה השנייה. נוסף לכך, כל העת האמנתי וקיוויתי, שהפועל כקבוצת צמרת תהיה יותר אטרקטיבית לרוכש פוטנציאלי". זו, למעשה, הודאה בכישלונו המהדהד: כעת הפועל היא גם קבוצת תחתית על-סף ירידה לליגה השנייה, וגם אינה אטרקטיבית כלל לרוכש - קצת בגלל פואד, הרבה בגלל החובות שאותו מושיע יצטרך לכסות עוד לפני שישקיע שקל אחד במועדון.
להפועל אולי אין ממש בעלים - אבל זה לא אומר שאפשר לגלגל את האחריות למה שקורה בה אל הכוכבים, הירח או גורמים קוסמיים אחרים. הכישלון שלה דווקא לא יתום: יש לו אבא.
בורר ההתאחדות קבע: חיים רמון חייב 5 מיליון שקל לאלי טביב
***
ירידה נוספת לליגה השנייה, ואולי שחזור המפגשים מול עמידר (הפעם בגירסת הכח), אינה בגדר אשליה. בואו נדבר מקצועית: הפועל ת"א כבשה העונה 19 שערי ליגה. ורמוט כבש שלושה מהם, בישל שישה נוספים, גרם באופן ישיר להגנות היריב להעניק שניים עצמיים לטובת הפועל, ובעוד שתי הזדמנויות בישל למבשלים, בהתקפות מעבר מהירות שהוא הוציא. בסך הכל - 13 גולים באחריותו, 68% מהמאזן של הקבוצה. וזה עוד לפני שמתחילים למדוד את התרומה שלו להנעת הכדור: היכולת שלו לקבל אותו מהבלם או המגן תחת לחץ, ולא להעיף מיד קדימה ללא כתובת, להתחיל התקפה מסודרת. וזה ועוד לפני שמתחילים לדבר על השלכות מנטליות: אובדן האמונה של חדר הלבשה שבין-לילה מאבד את השחקן הכי מוכשר שלו.
ירידה אינה אשליה כיוון שעכו, נועלת הטבלה, הקבוצה הגרועה בליגה - כבר השחילה שלישייה להפועל העונה. זה קרה עוד לפני השינויים שהפועל עשתה בסגל בינואר, כשברקוביץ' ודומב עוד היו בתמונה - אולם גם השחקנים החדשים לא הוכיחו את עצמם ברמות הגבוהות (בדרבי השבוע) או הנמוכות (הפסד בגביע לכפ"ס מהלאומית בשבוע שעבר).
ירידה אינה אשליה גם בגלל שהיא התרחשה בשנתיים האחרונות לעוד קבוצות שהיו בטוחות כי להן זה לא יקרה - נתניה ובני יהודה; וגם כי בפעם האחרונה שהפועל הידרדרה לקרבות הישרדות, בעונת 2004/05 (הראשונה בה סמי סגול החליט לחתוך את ההשקעה) - היה לה את הקהל שלה מאחוריה (בלומפילד מלא בקרב ישיר נגד הירידה מול הפועל ב"ש). הקהל של הפועל העונה אפאתי, כבר אדיש מהמכות שמנחיתים עליו, חלקו מדבר בגלוי על אופציית פירוק שעדיפה - ומגיע למשחקי הבית והחוץ במספרים אולי הנמוכים מאז ימי משה סיני המאמן.
***
האם ורמוט משול לעכבר שנטש את הספינה איתה היה כל כך מזוהה, בה היה הקברניט במשך 7.5 שנים, רגע לפני שהיא יורדת ליגה? האם ורמוט הוא בסך הכל מקצוען שדואג לפרנסתו וללקיחת ההחלטות הנכונות ביותר עבור הקריירה הקצרה שלו? כל השאלות במקום, והאמת היא שכל התשובות נכונות.
כמה דברים שבכל זאת חשוב לזכור בהקשר הזה: א'. אם מכבי חיפה הייתה רוצה אותו (כלכלית העסקה שלו לא התאימה לה, למרות שהוא "הוצע" לה מספר רב של פעמים, כפי שהבהיר יעקב שחר) - ייתכן כי כל הדיון הזה כלל לא היה מתקיים; ב'. אם ורמוט לא היה עובר שני סבבים של קיצוצי שכר בשנתיים מאז חזר לקדנציה האחרונה בהפועל, אם היה יודע שהחוזה שלו לשנים הבאות שווה את הנייר שעליו הוא חתום - ייתכן כי כל הדיון הזה כלל לא היה מתקיים; ג'. ורמוט חתם במכבי פחות מ-24 שעות לאחר הדרבי בו שיחק מולה עם סרט הקפטן על היד, דרבי בו זכה, כרגיל - לתמיכה מאוהדי הפועל. וזה בכל מקרה לא ייזכר בדברי הימים של הכדורגל הישראלי כמעשה עם הכי הרבה קלאס ששחקן כאן עשה.
***
המהלך של ורמוט אולי קבע גם את זהות האלופה של עונת 2015/16 (איתו או בלעדיו, זאת של 2014/15 כבר הייתה ידועה). כמובן שהדבר הזה, כמו גם סיכויי ההעפלה לצ'מפיונס ליג, תלויים מאד בהתרחשויות בקיץ: האם ערן זהבי יקבל את הצעת חלומותיו האירופית תמורת סעיף שחרור זול יחסית של 2 מיליון אירו? מה יקרה עם טל בן חיים? אבל נכון לעכשיו, יש למכבי שלושה מארבעת האסים של גוטמן בהרכב הנבחרת בקמפיין הנוכחי.
הכסף של גולדהאר ויכולת ניהול המו"מ השקטה והמבריקה והכל כך אסטרטגית של קרויף - שוב הוכיחו את עצמם בגדול ביום האחרון של חלון ההעברות. בינתיים, בהפועל ב"ש נזכרו אתמול שהם לא יכולים להחתים את טוני נוואקמה, כי כבר יש להם חמישה זרים בקבוצה. למי שעדיין שיכור, כדאי לשתות כוס מים: אנחנו עמוק בעידן טוטליטריות חדש, עידן המכבי ועוד 13.