אסון התאומיםמקלחת. יותר מאשר לאחר ריצה מיוזעת, הדבר שהכי רציתי לעשות לאחר חווית "המחברת הגדולה" הוא פשוט לשטוף את הכול. אני מתקשה להיזכר מתי, אם בכלל, הצליחה הצגה להעביר אליי תחושות כל-כך ריאליסטיות של זוהמה, של לכלוך ושל גועל כמו בביצוע של בוגרי הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, שהתארחו על בימת הפרינג' בהאנגר של תיאטרון גשר. זה מתחיל בתפאורה מקורית שמורכבת רובה ככולה משקיות אשפה ומניילון נצמד, ומגיע פעם אחר פעם לנקודות שיא של הפרשות גופניות שיוצאות מכל הפתחים. אפילו היציאה מההאנגר, הממוקם ברחוב אילת הדרום תל-אביבי, משתלבת כאילו הייתה חלק מהתפאורה. האסתטיקה של הגועל במלוא הדרה, ולמען הסר ספק - הדברים אינם נאמרים לגנותה של ההצגה ומעצב התפאורה אדם קלר, אלא לזכותם. מילא תיאטרון מעורר רגש ו/או מחשבה, אבל תיאטרון שגורם להתגרד זה כבר משהו מיוחד.
תחושת הזוהמה אינה כמובן רק עניין פיזי. "המחברת הגדולה" מאת עינת ברנובסקי ועל-פי הרומן המצמרר של הסופרת ילידת הונגריה אגוטה קריסטוף, יורדת לרזולוציות המלחמה פרט אחר פרט, והבמאי עירד רובינשטיין לא חוסך את הטראומה מהקהל שלו. זוועה אחר זוועה הוא מעלה את רף האכזריות. הנה, אתה הצופה, מתפתה להאמין שזהו, גרוע מכך כבר לא יכול להיות, ואז זה נהיה יותר גרוע, ויותר אכזרי ויותר מנותק מבחינה רגשית. חוויה קשה של תיאטרון יצרי, יצירתי ומקורי, שלא לוקח שבויים ושלא מייפה דבר בשם הקתרזיס.
בלי שמיכה, ללא חום
"המחברת הגדולה" פורסת את סיפורם הסימבולי של צמד תאומים שאמם שולחת אותם מהעיר הכבושה והמופגזת בימי מלחמת העולם השנייה, אל בית סבתם שבכפר. אין כאן שמות פרטיים או נגיעה אישית, רק תפקידים וכינויים; זולת אפיון הקצין הנאצי או שיירת היהודים שעוברת בחטף באמצע בדרך לסופה, יכולה הייתה זו להיות כל מלחמה ובכל זמן שהוא. הסבתא, שמכונה בפי אנשי הכפר - המכשפה, היא שתיינית קשוחה ומטורפת ששולחת את התאומים לישון על הרצפה הקפואה ללא שמיכה וחום כלשהו - פיזי ונפשי גם יחד. מעיין גרסת שערי הגיהינום לעמי ותמי. התאומים, שמגיעים כבני תפנוקים מהעיר הגדולה, לומדים אט-אט על בשרם שאצל סבתא אין מקלחת וגם לא ארוחות חינם. הם גם לומדים שעליהם לחשל את הגוף ואת הנפש על מנת שלא להיות פגיעים לסביבה. לכן הם מענים זה את גופו של זה עד זוב דם, ולאחר מכן משפילים זה את זה רגשית, עד שייעלם כל זכר לאנושיות שבהם. הם הופכים כה קרים ומנוכרים עד שגם על גופתו של אביהם הם ידרכו אם תהיה להם תועלת בכך. ילדים שהמלחמה שללה מהם את ילדותם, בהתכתבות למחזה פוסט-שואתי אחר שעיבדה ברנובסקי בהצלחה לפני כמה שנים בתיאטרון באר שבע, "למה לא באת לפני המלחמה".
לצד המעטפת האפקטיבית, זוהי הצגה אנרגטית שמצטיינת ברמת הביצוע. הלל קפון ואמרי ביטון בתפקידי התאומים, הופכים לאיש אחד במשחק עקבי וטוב; אביגיל הררי, שכבר פרצה החוצה לאחרונה עם תפקיד ראשי ב"בית ברנדה אלבה" בתיאטרון באר שבע, מעצבת תפקיד מורכב כנערת האשפתות האומללה עם השפה השסועה. אבי אזולאי אמין כקצין המיוסר בעל הנטיות הפדופיליות, וכמוהו גם עדן גוזלן כעוזרו. תום אפלבאום, נועה הר ציון וכרמל קנדל וגל בן עמרה מייצרים כל אחד תפקידים ראויים, ואחרונה חביבה היא אביב כרמי, שלקחה על עצמה את אתגר הסבתא המכשפה - שהוא גם הקשה ביותר לשחקנית כה צעירה למלא אותו בעומק - ומייצרת תפקיד למופת.
"המחברת הגדולה" מאת עינת ברנובסקי ועל-פי ספרה של אגוטה קריסטוף, בימוי: עירד רובינשטיין, הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין מתארח בתיאטרון גשר.
* ציון: 9
