הצדעה למוזיקה הישראלית
כשנשאל אלן פרסונס על הלחץ שהפעיל עליו רוג'ר ווטרס שלא להופיע בישראל, השיב: "שכל אחד יתעסק בשלו. אנחנו עוסקים במוזיקה". ועדיין, המופע של אלן פרסונס פרוג'קט לא היה עוד מופע מוזיקלי "רגיל" בניחוח נוסטלגי, אלא היווה גם הצדעה למוזיקה הישראלית.
בהנחה שהמוזיקאי המוערך לא מעביר את כל זמנו בהאזנה למוזיקה ישראלית, אפשר להעריך שמישהו שימש לו כ"סקאוט" ונתן לו יופי של טיפים לגבי הסצנה המקומית.
"נאג' חמאדי" שפתחו את ההופעה, הם בהחלט בחירה לא שגרתית ומוצלחת מאוד. הלהקה, שרגילה להופיע לרוב במועדונים קטנים, נראתה אמש (ג') כמי שיכולה להצטיין דווקא במופעי ענק שכמותם אפשריים בישראל (בסוג המוזיקה של נאג' חמאדי), רק כמופע חימום לאמנים מחו"ל.
מי שחשב שמנת הישראליות תסתיים עם מופע החימום, טעה. הזווית הישראלית הראשונה מתגלה בדמותו של נגן הבאס המוכשר גיא ארז, שבשנים האחרונות מופיע עם ההרכבים החשובים בעולם, ואמש, על הבמה הביתית ומול קהל אוהד, נתן שואו פנטסטי שכלל קטע סולו שפלרטט עם כמה קלאסיקות מוכרות.
אלא שאם ארז הוא בחירה שלא קשורה דווקא לישראליות, ההפתעה הבאה חיכתה לצופים, כשאביב גפן עלה לשיר עם הלהקה את "OLD AND WIZE". הבחירה לכשעצמה ראויה כמובן, אבל כאן גם התברר שאלן פרסונס פעל על-פי המלצות ולא על-פי ניסיון: גפן הוא מוזיקאי נפלא, אבל אפילו הוא יודה שתהילתו לא הייתה מעולם על היכולות הווקאליות שלו. משפט כמו "AS FAR AS MY EYES CAN SEE", שדורש עדינות ווקאלית, הפך בפיו לצרוד - וחבל. אין סיכוי שאיש בעל אוזן כה חדה כפרסונס, טכנאי הקלטות לשעבר שהמציא מחדש את התפקיד, היה מלהק את גפן לתפקיד שיועד לו בהופעה, אילו רק היה מאזין מעט ליצירתו.
גם החולייה הבאה בשרשרת, מרינה מקסימיליאן בלומין, התגלתה כבחירה איכותית לתפקיד לא מתאים: הביצוע הנמוך שלה ללהיט הענק "EYE IN THE SKY" נשמע בהתחלה כזיוף, והמניירות הרבות שבלומין נוטה ללקות בהן גם בימים כתיקונם, רק הכבידו על השיר - שגם כך עשיר במניירות אינסטרומנטליות.
לא צריך לדון את גפן ובלומין לחובה: שניהם פרופורמרים מעולים, רק שלצד אגדות הסבנטיז שעל הבמה הם נראו יותר כגרופים שעלו מהקהל לחולל לצד אליליהם, ולא כמבצעים שהצליחו לצקת תוכן מקומי בקלאסיקה הבריטית.
היחיד מהמוזיקאים המקומיים שלוהק לפי כישוריו היה אבי סינגולדה, שהוכיח שבכל הקשור לביצועים על הגיטרה, הוא שייך לליגת האלופות של התחום, עם "פייט" מוזיקלי אדיר לאלסטר גרין, הגיטריסט המוביל המקורי של ההרכב. חדי האוזן יכלו לשמוע איך הגיטרה של סינגולדה עובדת לא רק בקטעי הסולו שניתנו לו כדי להוכיח את יכולותיו, אלא גם כאשר הדגש עובר לשירה ולכלים אחרים בהרכב.
הבחירה באמנים הישראליים שירתה לא רק את האגו של הקהל המקומי, אלא הרבה יותר מכך את ותיקי הפרויקט של אלן פרסונס: כמו שחקני כדורגל ותיקים שיודעים שאין להם אוויר ליותר מחצי שעה טובה, הם עשו בהם שימוש מושכל - כשאור הזרקורים זרח עליהם, יכול היה פרסונס הוותיק לטפס באיטיות במדרגות שהפרידו בין קדמת הבמה לעמדה שלו (מלאכה שנראתה לא פשוטה לאיש בגילו ובמשקלו), ללגום מעט מים ולהתכונן לקטע הבא.
הרבה הרכבים בניחוח נוסטלגי ביקרו בישראל לאחרונה. אף אחד מהם לא עשה מחווה יפה כל-כך לתעשיית המוזיקה המקומית כמו אלן פרסונס.
נותר רק לקוות שבפעם הבאה לא רק הבחירה במוזיקאים תהיה ראויה (כפי שהייתה הפעם), אלא גם השימוש בהם יהלום יותר את כשרונם.
