ארז ויגודמן / צילום: תמר מצפי
1. סיפור קטנטן שמתייחס לטור הקודם על חברת נת"ע, הרכבת הקלה והזיג-זג של פקידי האוצר, החברה שניפחה את העלויות וניפחה את לוח הזמנים של הפרויקט. יאיר זילברשטיין שימש עד לא מזמן כרכז באגף התקציבים המטפל בענייני תעשייה. רכז זה סוג של דרג ביניים, מתחת לששת הסגנים של ראש אגף התקציבים באוצר. באחרונה, זילברשטיין מצא את עצמו, ראו זה פלא, בחברת... נת"ע, בתפקיד ראש אגף התקציבים בחברה. זילברשטיין הוא לא היחיד כמובן שעושה מעבר מהסוג הזה - מאגפי האוצר לאגפי החברות הממשלתיות המטופלות על ידי האוצר. זילברשטיין אמנם לא טיפל בענייני תחבורה, אבל מעברו לנת"ע ומעברם של רבים מאנשי אגף התקציבים והאגפים האחרים באוצר לתפקידים נוחים ומתגמלים בחברות הממשלתיות ממחישים בצורה הטובה ביותר את המוסר הכפול של האנשים הללו. בתפקידם באוצר תדרכו רבים מהם בלי סוף עיתונאים נגד הבזבוזים, הנפוטיזם והשחיתויות בחברות הממשלתיות, אבל ברגע שהם סייימו את תפקידם, הם הצטרפו לאותו מעגל של נפוטיזם, בזבוזים ושחיתויות לכאורה, שהם הטיפו בלהט משיחי נגדו. זה לא נגמר רק בדילוגים לג'ובים חלומיים; לפעמים המעברים האלה נוגעים גם בסוגיות עקרוניות. אם תשאלו את זילברשטיין בכו בעו הקודם כרכז תעשייה באגף התקציבים על האפשרות, למשל, לגדר את הטבות המס לחברות הגדולות (כלומר, להגבילן), הוא כנראה היה מתנגד בתוקף. לא נתפלא אם גם הביע את דעתו ברוח זו. כדי להבין איך הסוגיה העקרונית הזאת משפיעה על עניינים רחבים ביותר, על חברות כמו טבע, על איכות התעסוקה וכדומה - סורו לסעיף הבא.
2. החשיפות והתחקירים הרבים של "גלובס" על הטבות המס והביקורת הציבורית בעקבותיהן, הובילו להקמתה של ועדה לבחינת ההטבות בראשות יעל אנדורן, מנכ"לית האוצר.
תזכורת קצרה: הטבות המס, לפי חוק עידוד השקעות הון, עלו בשנים האחרונות באופן דרמטי (ראו טבלה). בשנת 2011 הסתכמו הטבות המס הכוללות לתאגידים בכ-7.2 מיליארד שקל ואילו בשנת 2012 הן המריאו לכ-8 מיליארד שקל (הנתון הזה עדיין לא רשמי). מדוח מינהל הכנסות המדינה עולה שאת רוב ההטבות מקבלות חברות מעטות מאוד, ובראשן טבע, שגורפת בממוצע כ-40% מסך הטבות המס. מהדוח עולה כי 526 חברות נהנו מהטבות המס בשנת 2011, אבל 90% מהחברות נהנו מ-8.8% בלבד מההטבות. לעומת זאת, המאון העליון של החברות, שכלל ב-2011 שמונה חברות בלבד, נטל כ-60% מהטבות המס (40% כאמור גרפה טבע). שאר החברות שמקבלות או קיבלו הטבות מס בהיקפים גדולים הן צ'ק פוינט, כיל וככל הנראה אינטל וישקר.
טבע מדווחת על הטבות המס שלה באופן "רשמי" בדוחות הכספיים שלה, והשבוע עם פרסום הדוחות המורחבים של החברה, התברר שהיא קיבלה הטבות מס של יותר מחצי מיליארד דולר גם בשנת 2014. אבל יש פער משמעותי בין הסכומים שעליהם מצהירה החברה בדוח לבורסה לבין מה שדורשת רשות המסים, בין היתר גם בגלל שהחבות במס של החברה בדוח לבורסה מבוססת על כללי חשבונאות שונים מאלו שחלים בדוח המתואם לצורכי מס. כלומר, בפועל קיים פער בין השומה הסופית לבין הדיווח הרשמי לבורסה. במקרה של טבע, הפער עצום: למשל, החברה דיווחה בדוחות האחרונים שהטבת המס שלה הגיעה ב-2012 לכ-520 מיליון דולר "בלבד" (כ-1.8 מיליארד שקל) בעוד שהסכום האמיתי מגיע ליותר מ-3 מיליארד שקל.
מקור ה"אינפלציה" בהטבות המס בכלל ולטבע בפרט הוא בתיקונים לחוק עידוד השקעות הון שנעשו ב-2005 ואפשרו בפועל לחברה יצואנית כמו טבע לשלם שיעורי מס אפסיים בלי שום תקרה, בלי שום הגבלה ובלי שום התייחסות להיבטים אחרים כמו תעסוקת עובדים. במסגרת התיקונים לחוק נקבע בין היתר "המסלול הירוק", המאפשר לחברות לקבל הטבות מס בלי לבקש כל אישור מקדמי ממרכז ההשקעות, כפי שהיה נהוג עד אז (כלומר, הבדיקה מתבצעת למעשה בדיעבד, עם קבלת השומות). באותה עת גם נקבע בחוק "המסלול האסטרטגי" שממנו נהנית טבע, עם שיעור מס מגוחך: אפס.
תיקוני החקיקה התבצעו במקביל לפקיעת הטבות המס הישנות של טבע ולתחילת ייצור הקופקסון, תרופת הדגל של טבע, האחראית לחלק הארי של רווחי החברה. אחד הנימוקים הבולטים בזכות הטבות המס הענקיות הוא התרומה לכאורה לתעסוקה והגידול במספר העובדים. מנתוני טבע (ראו טבלה) עולה שמספר עובדיה בישראל גדל בין 2006 ל-2012, התקופה שבה נהנתה החברה מהטבות מס של כ-15 מיליארד שקל, ב-2,358 עובדים. עם זאת, בשלוש השנים האחרונות, שבהן שברו הטבות המס של החברה שיאים חדשים, מצבת העובדים נותרה יציבה ובשנתיים האחרונות היא אף קטנה ב-430 עובדים.
בעקבות חשיפת "גלובס" את נתוני הטבות המס של התאגידים הגדולים והביקורת הנוקבת שנמתחה עליהן, הוקמה כאמור באוצר ועדת אנדורן שתבחן את ההטבות מכוח חוק עידוד השקעות הון. הוועדה עומדת לפרסם את המלצות הביניים שלה וסלע המחלוקת הוא גידור ההטבות. כרגע המצב הוא שאין גידור, אין הגבלה, הטבות המס יכולות לצמוח לממדי ענק, כפי שרואים אצל טבע, בלי כל בקרה ולמעשה בלי כל דרישות מהמדינה הנוגעת לתעסוקה ולאיכותה. אחת ההצעות שעלו בוועדה הייתה שהטבת המס לא תעלה על הוצאות השכר של התאגיד, אבל להצעה הזאת קמו מתנגדים כמו יוג'ין קנדל, העומד בראש המועצה הכלכלית, ועמית לנג, מנכ"ל משרד הכלכלה. פשרה אחרת שעלתה על השולחן היא שחברה גדולה כמו טבע תיאלץ לעבור בחינה קפדנית, כמו שעוברת אינטל בבקשתה לקבל מענק מהמדינה. כך או אחרת, הרי אלוהים נמצא תמיד בפרטים הקטנטנים, ויהיה מעניין לראות אם ועדת אנדורן לבחינת הטבות המס תהיה עוד ועדה למריחת ענק שתאפשר לתאגידים גדולים ליהנות מהטבות מס ללא הגבלה וללא בקרה, כי יש מספיק אינטרסנטים שדוחפים לכיוון הזה.
3. זכותה של מדינה לתמרץ עסקים, זכותה של מדינה להעניק תמריצים מכל סוג שהוא, לכל מטרה שהיא, בין אם בחינוך ובין אם בתעסוקה. בשביל זה, בין היתר, יש מה שנקרא "מדיניות ממשלתית", שתפקידה להמריץ את הכלכלה, לייצר מקומות עבודה, ומעל הכול לייצר מקומות עבודה איכותיים, שהמשכורות בהם אינן ברצפה. הבעיה היא לא עם מה שהמדינה נותנת, הבעיה היא עם מה שהיא מקבלת בתמורה ועם האופן שבו היא מפקחת על מה שהיא דורשת. הביטו בטבלאות שצירפנו על טבע: המדינה העניקה לטבע בשבע השנים האחרונות הטבות מס בהיקף של 15 מיליארד שקל, כאשר שיעורי המס השנתיים שלה בישראל מגיעים לכ-6% בממוצע. האם המדינה יודעת בדיוק מה היא קיבלה בתמורה? ממש לא. אין לה שמץ של מושג - לא על היקף התעסוקה, לא על איכותה ולא על המסים העקיפים שהיא גובה בעקבות הטבות המס (מסי עובדים והוספת עוד מעגלי תעסוקה). השורה התחתונה היא, לפחות במקרה של טבע, היא שהטבות הענק ממשיכות לזרום, אבל מצבת העובדים, לפחות בשנתיים האחרונות, הולכת וקטנה. זו תוצאה שקשה לקבל אותה.
4. את הדיון על הטבות המס צריך להרחיב מעבר לאספקטים תאגידיים של חברה כזו או אחרת להיבטים לאומיים, לדיון על נושאים כמו תעסוקה בפריפרייה והזנחת הדרום והצפון; לדיון על מדינת המרכז ששולחת את נציגיה מדי פעם דרומה או צפונה כדי להשתמש בתושביה כקלף מיקוח פוליטי. השבוע עלה לכותרות המאבק המתמשך בין עובדי תרכובות הברום בבעלות כיל לבין הנהלתה. העובדים מתחו ביקורת על הליכוד, קרעו תעודות חבר וראש הממשלה מיהר להתייצב לצדם. אפשר להניח שדעותיו של נתניהו רחוקות מאוד מהסטטוס שלו בפייסבוק. הוא היה מתנהג בדיוק כמו מנהלי כיל אם היה מתיישב על כיסאם.
הערת אגב על כל המאבק: חברה מפסידה צריכה להתייעל. על העיקרון הזה איש לא יכול להתווכח. אבל אפשר להתווכח על הצורה שבה נפרדים מעובדים ועל האופן שבו המדינה דואגת להם לאלטרנטיבות, או לתשתית תעסוקתית אחרת באזור מגוריהם. הנהלת כיל התנדבה השבוע לפזר אינספור נתונים על עובדי תרכובות הברום, שכרם הנדיב (בממוצע), התנאים המפנקים שלהם וכדומה, והוועד הכוחני שמסרב לכל פשרה לכאורה כדי להוכיח את צדקתה. דווקא בשבוע שהיא התנדבה לחשוף את נתוני השכר של העובדים, היא החביאה את נתוני השכר של מנהליה. אלה "נעלמו" מהדוחות השנתיים שפרסמה החברה אתמול. ולמה? כיל הפכה לחברה דואלית, חברה שמניותיה נסחרות במקביל בארה"ב ובישראל, מכוח הנפקתה בשנה שעברה. הדואליות הזאת מאפשרת לה להימנע באופן חוקי מפירוט עלויות השכר של בכיריה, כיוון שהיא כפופה מעתה לדין האמריקאי ולא לדין הישראלי. בזמנו, גם טבע נהגה כך, אבל תביעה ייצוגית שהוגשה נגדה הובילה לפשרה ולשינוי במדיניות החברה. לא נותר לנו אלא לראות אם בפרסום הדוחות המורחבים של כיל, שיוגשו בחודש הקרוב לרשות ני"ע האמריקאית, החברה "תתיישר" עם טבע ותנדב פרטים על שכר בכיריה. הרי נאה דורש נאה מקיים. התייעלות מתחילה גם בדוגמה אישית של מנהלים, גם אם היא פעוטה ביחס לעלויות השכר הכוללות של התאגיד.
5. איך מטפלים בישראל האחרת, איך מטפלים בשני האזורים המנותקים, תרתי משמע, ממדינת המרכז? כיצד קרה שמדינה שמייצרת מבול של אקזיטים, מבול של חדשנות, "נהנית" במקביל מפערים חברתיים שהם מהגדולים בעולם? כיצד אפשר לצרף עוד ועוד אוכלוסיות לפירות הצמיחה והחדשנות?
הנה סיפור קטן, שיכול לשמש תשתית לסיפור הגדול יותר: מכון מיגל שבבעלות החברה לפיתוח הגליל יושב בקרית שמונה. זה מכון שמעסיק כ-150 חוקרים, מהנדסים ותלמידים לתארים מתקדמים, ומהם כ-40 מדענים בעלי תואר דוקטור. לכאורה, זה משהו כמו פקולטה למדעי החיים באוניברסיטה. הוא נוסד בשנת 1979 על ידי חברי קיבוצים בגליל שרצו לעסוק במחקר, ומאז המכון התפתח בצורה לא מתוכננת ולא מבוקרת, אבל יש בו תשתית מחקרית נפלאה, ששימשה כבר בסיס, גם אם חלקי, להקמת חברות פעילות. הבולטת שבהן היא פרוטליקס (וכרגיל, התשתית המחקרית הזאת נמכרה בנזיד עדשים), שפיתחה תרופה לטיפול במחלת הגושה וכבר קיבלה את אישור ה-FDA ומשווקת. פרוטליקס היא חברה דואלית ונסחרת לפי שווי של 179 מיליון דולר. חברה נוספת שצמחה משם היא קולפלנט, העושה שימוש בצמחים לגידול קולגן שישמש לייצור שתלים ורקמות. מניות החברה נסחרות בבורסה בת"א לפי שווי של 24 מיליון דולר.
ח"כ אראל מרגלית (העבודה), יו"ר שדולת הצפון בכנסת ובעברו יזם היי-טק ושותף בקרן ההון הסיכון המצליחה JVP, דחף להקמת חממה טכנולוגית בקריית שמונה. המטרה שלו: לבנות בגליל מרכז כלכלי טכנולוגי שיהיה בסיס לתעשייה ענפה וכמובן עם תעסוקה בריאה.
מרגלית (ראיון נרחב עמו ראו בעמ' 14-15) סימן את החזון ואת הכיוון: הקמת תעשיית מזון המרפא, הכוללת בגדול שימוש במזון או ברכיבי מזון למניעת מחלות ולטיפול בהן: מזונות מועשרים, מזונות שעברו העשרה או תוספת של רכיבי מזון, כמו חלב מועשר בסידן; מזון שניתן תחת פיקוח רופא ומיועד לטיפול במחלה או במצב הדורשים תזונה מסוימת; תרופות ממקור צמחי שמיועדות לאבחון ולריפוי; ומזון מותאם גנטית, תחום מחקר חדש יחסית בעולם התזונה, המתבסס על ההנחה שבעתיד ההמלצות התזונתיות יותאמו לכל אדם בהתאם לגנום שלו.
המצגת של מרגלית מדברת על שוק גלובלי בהיקף של כ-9 מיליארד דולר, שצומח בקצב של 10% בשנה. הסיבות לכך ברורות, וכל אחד מכיר אותן: תוחלת החיים עולה, המודעות לתזונה מבוקרת גדלה ואיתה כמובן גם עולה הביקוש למוצרי מזון בריאותיים.
מרגלית נותן כדוגמה למרכז תעשייתי שהתפתח את מרכז הסייבר בבאר שבע, שקרם עור וגידים וכבר מעסיק כ-1,000 עובדים, עם חברות בולטות. המסר שלו הוא שזה לא בשמים: התשתיות המחקריות בגליל קיימות - יש שם את מיג"ל, המכון לחקר הגולן, המעבדה לחקר הכנרת ועוד. גם התשתיות האקדמיות קיימות - הפקולטה לרפואה בצפת, המכללה האקדמית תל חי ועוד. התמיכה הממשלתית שנדרשת היא לא בשמים, הוא אומר, מה שצריך הוא ממשלה ואנשי ממשל שדוחפים את הסיפור הזה בכל הכוח. לגליל יש "נכסים" משלו, רק צריך למנף אותם, וזו בדיוק האחריות הממשלתית שעליה דיברנו בסעיפים הקודמים.
eli@globes.co.il