ורד רמון ריבלין / צילום: שי יחזקאל
1.
הוא איש אינטליגנטי, אנליטי לגמרי, מבין פיננסים. המשא ומתן שעל השולחן כבר עמד לפני סיכום חיובי. זו הייתה עסקה מאוד חשובה עם חברה גדולה מארה"ב. הצדדים לחצו ידיים, המנכ"ל הישראלי כבר היה בדרכו לצאת. ושם, בדלת, נעמד ואמר בצחוק: "אז אתם לא שוכחים לשלוח את הצ'ק מחר, כן?". שתיקה. החליפות הסתכלו אחד על השני, מחווירים נוכח ה'יציאה' הגרועה. אצל האמריקאים לא צוחקים על כסף. אין הומור.
הבוס הישראלי חפן את ראשו בידיו, תכף מגיע התקף לב, התרוצצו המחשבות במוחו. מה הולך פה? מאיפה זה התפלק? המנכ"ל שלו הביא פאול כשלא ידע לקרוא את הסיטואציה. חצי שנה לקח לו לשקם את העסקה.
הוא ניסה לשחזר שוב ושוב את הנפילה. אתה נכנס לחדר, לא יודע מי האנשים, לא יודע מה התרבות שלהם, ועכשיו איך אתה בונה את התהליך המורכב כל-כך, בלי להפיל אף אבן.
מה צריך בשביל לא לפשל בעולם האמיתי? הרבה יותר מיכולת אנליטית. זו לא אינטליגנציה אחת, אלא כמה וכמה אינטליגנציות. שכל חריף, אבל גם הבנה חברתית וחושים רגשיים חדים לקריאת מצבים. זה לא מחזה נדיר בחיים העסקיים, אנשים שמסבים לשולחן הדיונים ומספרים בדיחות אידיוטיות, בעודך אומר לעצמך: רגע, רגע, הם לא באזימוט, לא קוראים את המפה. ולחשוב שאתה במרחק שתיים-שלוש בדיחות כושלות מלאבד את העסקה של החיים שלך.
2.
רבים ממעיטים בהערכה של היכולות שלהם, כי הם תופסים אינטליגנציה באופן מוגבל. האומנם חשיבה רציונלית עולה על אינטואיציה ויצירתיות? ומה עם האינטליגנציה הרגשית, החברתית, הסביבתית, האנרגטית, המצפונית? אנחנו מכירים כל-כך הרבה אנשים שלא הצליחו בבית הספר, אבל הם כן מגיעים לביצועים פנומנליים באמנות, במוזיקה, בספרות, בעסקים וגם בפוליטיקה. יש מי שחושב בצלילים, אחר בתנועה, שלישי בתמונות. אפילו איינשטיין, כך כותב עליו וולטר אייזקסון בביוגרפיה המצוינת: כתלמיד הוא לא הצטיין. מספרים שהוא אפילו נכשל במתמטיקה. כמה שנים אחר כך ניסח את התיאוריה שלו מכוח הדמיון הנועז. כל פעם כשנתקע, הוא עצר הכול והחל לנגן בכינור, ואז היה מכריז בהתרגשות 'מצאתי'. המוזיקה התניעה את החשיבה שלו. צריך היגיון או ליניאריות בחשיבה יצירתית? להיפך, בדרך כלל.
3.
הסגידה למנת המשכל קצת מעוורת אותנו. זה נקרש בתרבות. ועדות קבלה ומנהלי כוח אדם שמרגישים נוח רק עם כלי מדידה וכימות, שופטים אנשים לפי ציוני האיי.קיו שלהם. החיים ילמדו אותנו שוב ושוב כמה שזו שטות. אל תשימו על זה את כל הז'יטונים שלכם.
האיי.קיו יודע לנבא ציונים באקדמיה. הוא אינדיקטור מוגבל לתפקוד מוצלח בחיים האמיתיים. במחקר שערכו מאייר, סאלובי וקארוזו, הם קובעים כי מנת המשכל תורמת לכל היותר כ-20% להישגים בחיים. לא צריך מחקרים, אבל יש, על היעדר מתאם בין איי.קיו לצבירת הון. לא הייתי בונה על האחוזים, אך הרעיון הכללי ברור. האינטליגנציה האנליטית שלנו היא לא הגביע הקדוש. לא לבדה.
4.
היא משפריצה יכולות אינטלקטואליות, חרוצה כמו שד, פרפקציוניסטית. אבל מה? לא רואה את האחר במילימטר. לא יעזרו כל מרבצי האיי.קיו שמשתרעים בין אונותיה החריפות, היא יורה לעצמה ברגל שוב ושוב. אין סיכוי שתגיע רחוק יותר, כי להיות מבריק זה לא מספיק. היא מעוררת חמלה בהסתבכויות שלה, מרחיקה מעליה כל-כך הרבה אנשים. לפעמים הדרך לגיהינום זרועה טונות של איי.קיו. ובא לך לשאול: איך אנשים כל-כך אינטליגנטים יכולים להיות כל-כך סתומים?
בפרפראזה על המשפט הידוע אל תהיה צודק, אל תהיה רק חכם, תראה את האחר, מה הוא באמת רוצה. חיוך ברגע הנכון, מחווה של אצילות, נדיבות לב, הם האינטליגנציה הכי חזקה בנסיבות מסוימות. בכוחה להמיס פקעת של התנגדויות.
5.
אז מה אנחנו אומרים בעצם? זה פאזל שלם. אם אין לך שורה של יכולות ברמה סבירה, אל תדאג, הן יצוצו, הבעיות. הלכתי לברר איתו. הוא עומד בראש קבוצת ענק, מהטובים בעולם בתחומו. "כשאתה בוחר מנכ"לים לחברות שלך על מה אתה מסתכל?", שאלתי. יש מנהלים שלא מוכנים להיבחן על איי.קיו, הוא אומר, אז בהתחלה מה שאתה רואה זה בעיקר יכולת ורבאלית. הבעיה שהעולם היום עטוף בהרבה בולשיט. אתה פוגש אנשים שלמדו את הפטנט, הם יודעים לתחמן, לתמרן, להתאים את עצמם לסביבה, מצליחים בעולם למרות שהם לא באמת מאוד מוכשרים. כן, הוא מודה, היכולת להתאים את עצמך לסיטואציות, חשובה יותר מאיי.קיו. הם לא חכמים במובן הקלאסי, אבל רוב החיים לא צריך לגזור פונקציה ממעלה חמישית.
איפה זה נתקע? בסוף יש מגבלת שכל. יש תפקידים בכירים שאליהם יכול להעפיל אדם בינוני, נניח 7 בסולם איי.קיו, אמצע עקומת הפעמון. "יש לי מנכ"ל כזה, הוא מוכר את עצמו מצוין, וגם את החברה. אבל כשזה מגיע לדיוק של ניתוח רציונלי מהיר והבנה לוגית של הנתונים, הוא נתקע. יושב מולו מנכ"ל אחר בעולם ואוכל אותו בלי מלח". זה השלב שבו נתוני האמת מתחילים לזרום לקלפיות.
6.
רק עכשיו היא סיימה את ההתמודדות בפריימריז אחרי שבמשך חודש חיה באוטו. נכנסה אליו בשבע בבוקר ולא יצאה עד אחת-שתיים בלילה. זה הצליח לה. ואיזה שיעור היא עברה. שום דבר לא דומה למאמץ בפוליטיקה, היא מבינה עכשיו. "גם כשהבנתי מי דופק אותי השתדלתי לא להתנהל בפראנויה. פריימריז זה משחק מלחמה מטורף. הרבה פטרונים פוליטיים בוחשים, ואתה מנסה להפעיל עליהם מנופים כדי שיתמכו בך, דרוך לקלוט מי מתחבר למי ולמה. את לא מבינה איזה כושר מנטלי נדרש. כל הזמן לקרוא את האחרים, לקרוא פרצופים, לפצח את הקודים שלהם. מאות ביום. אתה מוצף".
אז איך הצלחת הפעם?, שאלתי. "כי פגשתי יותר שקרנים מבפעם הקודמת. יורים יותר, וחלק גם פוגע". פוליטיקאים, למדה, חייבים ללהטט. להפעיל את השכל, לחדד את הרגש, לגעת באנשים, לחבק, לנשק, ובתוך כל זה לתמרן. "בסוף אנשים צריכים מעט מאוד כדי להתחבר אליך. הם רוצים שיקשיבו להם, יראו אותם". קוראים לזה אמפתיה. ברק אינטלקטואלי יכול להמיס. אבל לא כמו הבנה רגשית מדויקת. זה מרעיד בנו את המטרונום הפנימי.
7.
איזה גשטלט מסובך ונפלא. אנחנו סך כל האינטליגנציות שלנו, ויותר. כל אחת מהן נדרשת בנסיבות אחרות, מטילה אלומת אור רכה על מצבים, חושפת את הלב הפועם. בלי זה תגלה שוב ושוב יותר מדי חוטים פרומים שמידלדלים ממך ברישול לפקעות סוררות.
vered-r@globes.co.il