אחרי ששוקע האבק מזירת ההיאבקות סביב השופטים המודחים-מוחזרים של פרס ישראל לספרות, נדמה שבסוף, במבחן התוצאה, מעט קרה. השופטים שהודחו הוחזרו. ראש הממשלה ויתר על רצונו להתערב בבחירת השופטים (למרות שתמיד השר האחראי מעורב בכך); השופטים שפרשו חזרו בחלקם, וסביר שיהיו עוד שישובו, וכנראה שפרס ישראל לספרות יחולק השנה כמתוכנן.
אז מה בכל זאת השתנה? נתניהו ממשיך למצוא שותפים לקידום הקמפיין להישארותו בבית ראש הממשלה. אנשים שלמרבה האירוניה מתנגדים לו בכל מאודם ומייחלים למפלתו. קודם זה ברק אובמה, אחריו נוני מוזס ועכשיו דויד גרוסמן. הוא מוצא סיבה להתעמת איתם - ואגב כך להתרחק מכל הנושאים הבעייתיים מבחינתו, כמו יוקר המחיה ומצוקת הדיור.
במקום לעסוק בנושאים שגם רבים ממצביעיו הפוטנציאליים מבקרים אותו ביחס אליהם, נתניהו נודד, בעזרת נוני, אובמה, גרוסמן ואחרים למחוזות, שבעלי השקפה ימנית מזדהים איתו בכל לב.
הנה הוא "נכנס" בנשיא האמריקאי ה"שמאלני", בעיתונות ה"שמאלנית", בסופר ה"שמאלני", שכתב נגד הכיבוש והמתנחלים. אין פלא שזו הבחירה שלו. כל יועץ תקשורת מתחיל היה ממליץ לו לעשות כן. אבל מדוע גרוסמן והאחרים נענים לו בחפץ-לב?
לכאורה, גרוסמן והסופרים האחרים שפרשו, ניצחו. היועץ המשפטי המליץ להחזיר את השופטים שהודחו, ונתניהו "התקפל". אבל זהו "ניצחון פירוס". התעלמות מהפרובוקציות, היתה נותנת להם ניצחון משמעותי יותר. ההתגוששות מגישה את הניצחון לליכוד ולנתניהו על מגש של כסף.
אם נכונה התיאוריה שכל התערבותו של נתניהו בנושא הפרס נועדה בעיקר לדאוג שגרוסמן - אותו סופר ממושקף, ג'ינג'י, שמאלני - לא יהיה המועמד שיזכה השנה בפרס ישראל, הרי שגם זה הושג, באדיבות לא אחר מאשר גרוסמן. הרי הפרס כנראה יחולק, ומה שהיום מתנוסס בכותרות הראשיות - פרישתו הרועשת של גרוסמן מהמועמדות לפרס, יהיה עד יום העצמאות בבחינת הערת שוליים במקרה הטוב.
ועכשיו רק נותר להפנות שאלה לקהל מחנה השמאל - מי המתנדב הבא לפעול בשירות קמפיין הבחירות של נתניהו לראשות הממשלה?