מרסל מוסרי / צילום: יונתן בלום
אישה בכיסוי ראש מוסלמי וילדה קטנה כבת 5 נכנסות לבית-הקפה היפואי שבו מרסל מוסרי ואני יושבות. השיחה שלנו נקטעת כשהן מגיעות אלינו ומבקשות נדבה. אנחנו נענות, זוכות למילות תודה וברכה בערבית, וממשיכות מהנקודה שבה עצרנו, אבל אחרי עוד כמה משפטים מתברר שהמפגש עם האם והבת עדיין טורד את מחשבותיה של מוסרי. היא מסתובבת לאחור, מחפשת אותן במבטה, ואומרת "הלוואי שהילדה הזאת תהיה יום אחד ראש ממשלה".
המחשבה הזאת, שהייתה נתפסת כתלושה וכמאולצת, אולי אפילו מתייפייפת אם מישהו אחר היה אומר אותה בקול, מתיישבת טוב על מוסרי. יש בה אלמנטים של סיפור סינדרלה, אמפתיה לחלש, לשקוף, ויותר מקורטוב של חתרנות. קצת כמו מוסרי עצמה.
צעירה בת 25 מיפו, שהפציעה יום אחד כתופעת פייסבוק אהובה, פרצה את הגבולות הווירטואליים כשהיא נישאת על אהדת הגולשים, הוציאה לאור שני ספרים המבוססים על הסיפורים-סטטוסים שכתבה, קיבלה תוכנית ב"רדיו ללא הפסקה" וטור שבועי ב"מעריב סופהשבוע", הפכה למרצה מבוקשת ולסופרת מחוזרת על-ידי הוצאות ספרים גדולות, ובימים אלה החלה לכתוב סדרת טלוויזיה שהוט, קשת ואולפני הרצליה כבר הביעו בה עניין - והכול במהירות שיא של פחות משנתיים. לפעמים המציאות עולה על כל חלום.