פפ גווארדיולה, ז'וזה מוריניו / צלם: רויטרס
פפ גווארדיולה וז'וזה מוריניו, אפשר להניח שלשמחתם, לא פגשו זה את זה על הקווים כבר שנה וחצי. הפגישה האחרונה הייתה בסופר קאפ האירופי של 2013, שבו באיירן מינכן ניצחה את צ'לסי בפנדלים אחרי 2-2 בתום 120 דקות. הסיכוי שצ'לסי ובאיירן - שיפתחו הערב (ג') את שמינית גמר הצ'מפיונס ליג מול פ.ס.ז' ושחטאר דונייצק בהתאמה - יפגשו העונה עדיין קיים, אבל גם אם זה לא יקרה, היריבות בין מוריניו לגווארדיולה תישאר תמה מרכזית בכדורגל בשנים הקרובות, לפחות במישור הרעיוני.
הרעיונות הבסיסיים של השניים מוכרים לכולם: הכדורגל של גווארדיולה בנוי על החזקת כדור (פוזשן) באמצעות מסירות קצרות, סגנון שבתקופתו בברצלונה קיבל את הכינוי טיקי-טאקה, בעוד שמוריניו דוגל בכדורגל תגובתי שבנוי על היצמדות נוקשה לעמדות הגנתיות ויציאה להתקפות מעבר כשהדבר מתאפשר. לפי חוקר הכדורגל הנהדר ג'ונתן ווילסון, מה שמייחד את מוריניו וגווארדיולה מבחינה אידיאולוגית היא הגישה "הרדיקלית" שלהם. ובשנים הקרובות לרדיקליזם שהם מייצגים תהיה גם חשיבות פרקטית.
***
את הגישה של מוריניו, טוען העיתונאי דייגו טורס, שכתב את הספר The Special One: The Secret World of Jose Mourinho, משקפים יותר מהכל העקרונות שהוא הכתיב למשחקים נגד קבוצות איכותיות בתקופתו בריאל מדריד: "1. הקבוצה שתעשה פחות טעויות תנצח במשחק; 2. כדורגל הוא משחק שנותן יתרון למי שגורם ליריבה לעשות יותר טעויות; 3. במשחקי חוץ, במקום לנסות להיות יותר טובים מהיריבה, עדיף לעודד אותה לעשות טעויות; 4. מי שהכדור אצלו יותר מועד לטעויות; 5. מי שמוותר על פוזשן מפחית את הסיכוי לעשות טעות; 6. מי שהכדור אצלו מפחד; 7. לפיכך, למי שלא מחזיק בכדור יש יתרון".
הסלידה של מוריניו מהחזקת כדור ניכרה מהרגע שהוא הגיע למדריד, בקיץ 2010. "לאורך כל הקיץ", כותב טורס, שמסקר את ריאל עבור העיתון "אל פאיס", "הוא לא הגה תכנית אחת להתקפה סטטית". במקום זה מוריניו התמקד באימונים בעיקר בתרגילים של תיאום הגנתי וסגירה קולקטיבית. מאז, כמו שאפשר לראות במשחקים של צ'לסי נגד קבוצות איכותיות, לא הרבה השתנה: לפני שבועיים וחצי, במשחק העונה בפרמיירליג נגד מנצ'סטר סיטי (1-1), צ'לסי החזיקה בכדור רק 43% מהזמן - בסטמפורד ברידג' - ובעטה לשער שלוש פעמים בלבד.
אחד המאפיינים של כדורגל תגובתי ברמות הגבוהות הוא השאיפה לאיזון בין התגוננות אפקטיבית ליציאה להתקפות מעבר. אצל מוריניו השאיפה הזאת לא תמיד קיימת. במשחקים מסוימים הוא מעדיף שהשחקנים שלו יישארו בעמדות בכל מחיר, גם כשנוצרת הזדמנות לצאת קדימה. הדוגמה הכי טובה לכך באה במשחק השני בין אינטר לברצלונה בחצי גמר הצ'מפיונס ליג בעונת 2009/10 (3-2 לאינטר בסיכום שני המשחקים), שבו "לא רצינו את הכדור כי כשאנחנו משיגים אותו וברצלונה לוחצת, אנחנו יוצאים מהעמדות שלנו", אמר מוריניו. "אני אף פעם לא רוצה לצאת מהעמדה, ולכן לא רציתי שהכדור יהיה אצלנו. נתנו אותו בחזרה".
***
אם אצל מוריניו אפשר ואפילו צריך מדי פעם לוותר על הכדור, מבחינת גווארדיולה שמירה על הכדור היא ערך עליון. בספרו Herr Pep, שנכתב אחרי שהוא קיבל אישור להתלוות לגווארדיולה בעונה הראשונה שלו בבאיירן, העיתונאי מרטי פרארנו מספר על שיחה בנושא בין גווארדיולה לפטריסיה גונזאלס, המאמנת הספרדיה של נבחרת הנשים הצעירה (עד גיל 19) של אזרבייג'אן. "השחקנים הכי טובים", אמר גוורדיולה לגונזאלס, "הם אלה שאף פעם לא מאבדים את הכדור. אלה שיודעים למסור ואף פעם לא מאבדים אותו".
אחרי שבסוף הקדנציה שלו ברצלונה ספגה ביקורת על הנטייה שלה למסור לרוחב במקום לעומק, גווארדיולה הבהיר לפרארנו שהוא "מתעב את המסירות שנעשות רק כדי להתמסר. זה שטויות ואין לזה תכלית. אתה חייב למסור את הכדור עם כוונה ברורה, במטרה להגיע לשער של היריב. העניין הוא לא למסור כדי למסור. בכל ספורט קבוצתי, הסוד הוא ליצור עומס בצד אחד של המגרש כדי שהיריב יהיה חייב להטות את ההגנה שלו לשם. ואחרי שעשינו את זה, אנחנו תוקפים ומבקיעים מהצד השני. ככה אנחנו (באיירן) צריכים לשחק. אין לזה שום קשר לטיקי-טאקה".
עם או בלי קשר לטיקי-טאקה, על דבר אחד גווארדיולה לא מוכן להתפשר: פרואקטיביות בלתי פוסקת. בעונה הראשונה שלו בבאיירן, דיווחה התקשורת המקומית, הוא כינה את הנטייה של השחקנים להיות זהירים - ערך לא פחות חשוב מסדר בתרבות הגרמנית - "Polizei-Prenzip", וניסה לקדם את הגישה הספרדית, שלה הוא נתן את השם "Torero-Prinzip" (לוחם שוורים), כלומר לתת ליריב לרדוף אחרי הכדור, כמו שהשור רודף אחרי השכמייה האדומה, עד שהוא מתעייף - ואז לנעוץ את החרב.
במובן הזה הניסיון היומרני של גווארדיולה הצליח; בעונה שעברה באיירן שלטה בכדור 71.4% מהזמן בממוצע, אפילו יותר מברצלונה ב-2011/12 (69.7% פוזשן), העונה האחרונה שלו בקטאלוניה. באיירן גם זכתה בדאבל, ושברה שלל שיאים בבונדסליגה (האליפות הכי מוקדמת - שבעה מחזורים לסיום העונה, 19 ניצחונות רצופים ועוד), אבל בחצי גמר הצ'מפיונס היא הפסידה 5-0 (בסיכום שני המשחקים) לריאל מדריד, שעשתה בדיוק את מה שאינטר של מוריניו (ב-2010) ובאיירן של יופ היינקס (ב-2013) עשו לברצלונה של גווארדיולה באותו שלב: ויתרה לגמרי על השליטה בכדור, סגרה הרמטית את הרחבה ועקצה בהתקפות מעבר.
לפי ווילסון, ההצלחה של הכדורגל התגובתי בשנים האחרונות היא "חלק טבעי מאבולוציה. תזה (פוזשן רדיקלי) עולה, אנטיתזה (ויתור רדיקלי על פוזשן) עולה כדי להילחם בה, ובאיזשהו שלב נוצרת סינתזה שתכתיב איך רוב הקבוצות ישחקו בשנים הבאות". מה שאומר שההישגים של באיירן ושל צ'לסי העונה בצ'מפיונס ליג יקבעו איפה הסינתזה הזאת תמוקם על הציר שבין גוורדיולה למוריניו.