גל ההאשמות החריף, שהציף לאחרונה את כלי התקשורת נגד אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, מעמיד אותה, ובעקיפין גם את ראש הממשלה, תחת מתקפה חסרת תקדים. זאת, בלי שתהיה לשרה נתניהו אפשרות להתגונן, ולהתמודד בכלים שווי כוחות מול התקשורת.
נראה כי התקשורת כבר שפטה אותה, ואולי אף הכריעה אותה מבחינת הצגת דמותה כאשת ראש ממשלה בעייתית. וזאת בעיתוי קריטי, ערב הבחירות, כשההתמודדות העיקרית של המנהיגים הפוליטיים היא בזירה התקשורתית.
רצח האופי המתנהל נגד שרה נתניהו, שנמשך כבר שנים, מעורר שאלות חמורות בנושאים אתיים, מוסריים, תקשורתיים וציבוריים, והוא גם מאיר באור לא מחמיא את דמותה של החברה הישראלית.
שרה נתניהו אינה אישיות פוליטית. לא פורמלית ולא מהותית. עם זאת, היא מהווה מטרה נוחה למתנגדי בעלה, המשתמשים בה כתחליף לניגוח בו.
מבחינה זו, זוהי עדות חמורה על התרבות הפוליטית, שפשתה בשנים האחרונות במקומותינו. במקום לנהל ויכוח לגיטימי עם ראש הממשלה, חריף ככל שיהיה, שבו יש לדון על דרך, אידיאולוגיה, הישגים וכישלונות, ולתבוע תשובות ברורות ולא מתחמקות - כלי תקשורת הסירו את הכפפות ואינם בוחלים בשום מכה מעל ומתחת לחגורה, תוך מתן יד להשמצות פרועות, מציצנות ורכילות במסווה של עניין לציבור.
ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, שהיה יריב אופוזיציוני תקיף, ערך פעם הבחנה בין יריב לבין אויב. בגין הסביר כי יריבינו הפוליטיים אינם אויבנו, ולכן מתבקשת בצד ההתרסה הציבורית מידה של הוגנות, נימוס ויחס של כבוד הדדי. את שהטיף לאחרים עשה בעצמו, ושמר על הבחנה חשובה זו.
בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה, וכאישיות פוליטית, אם יש עליו ביקורת - ראוי למתוח אותה עליו ועל מעשיו. ראש הממשלה אמור להישפט על משנתו המדינית ועל דרכו החברתית ובעיקר על תוצאות מעשיו - ולא על מנהגיה של אשתו.
מבחינה מוסרית, עולה כאן השאלה - מדוע הפכה שרה נתניהו לקורבן, שעה שנשות ראשי המדינה האחרים זכו ליחס חיובי בלי לחטט יותר מדי במעשיהן. ואף שלא חסרות דוגמאות להתנהלות בעייתית של נשות הנשיאים וראשי הממשלה בעבר, הן נהנו מחסינות, בעוד שרה נתניהו הפכה לרוע מזלה לשק החבטות הלאומי.
ההתקפות החוזרות ונשנות עליה הן גם ראי של היחסים הבעייתיים בין פוליטיקה, חברה ותקשורת. בעקבות המערכת הפוליטית, ובעידוד התקשורת בעידן הריאליטי, החברה הישראלית מאבדת ברובה רסן ומתבהמת. נוצר מעגל-קסמים שבו העיתונות מקדשת חשיפה אישית ומציצנית, ומוסיפה שמן למדורת ההצהבה.
נראה כי הרעב התקשורתי לנעוץ שיניים בבשרה של הגברת נתניהו אינו יודע שובע, והוא מזין מחדש את הפוליטיקה והחברה. זה מעיד על תקשורת שמתנהלת ללא קוד אתי וללא מצפון מוסרי.
קיים גם הממד האישי והאנושי. הרי מדובר באישה, רעיה, אם ואדם עובד, אשר מועמדת בתדירות אל עמוד הקלון, בלי יכול להתגונן באופן אפקטיבי. ככל אדם היא זכאית לשם טוב, להגנה על פרטיותה וליחס הוגן. כל אלה נשללו ממנה, אף שהיא אינה אמורה לסבול בגלל נישואיה לאישיות פוליטית.
שוו בנפשכם את אשר היא עוברת. כל המעגלים החברתיים שבהם שרה נתניהו פועלת בוחנים אותה מחדש לאחר כל כותרת בעיתון, כאשר לציבור אין את היכולת או הכלים לשפוט, לטוב או לרע, את הידיעה התקשורתית. שהרי אין לדעת מה הם המניעים האמיתיים שיצרו את הידיעות, וישנה אפשרות שלפחות חלקם אינם קשורים אליה.
איני מכירה ולא פגשתי אישית את הגברת נתניהו, אבל כאזרחית שרוצה לחיות במדינה שבה נשמרות הזכויות של כבוד האדם, שיהיו בה איזונים נכונים בין חופש ביטוי לצנעת הפרט, בין ביקורת על שליחי ציבור לבין כבוד, איפוק וריסון עצמי - הגיע הזמן לומר עד כאן!
ולכל הכוחות והגורמים המעורבים במערכת הבחירות: פוליטיקאים, אנשי תקשורת, יועצים אסטרטגיים ושאר בעלי עניין - המרקם החברתי שלנו מורכב ובעייתי ממילא. אנא, גלו אחריות ונהלו מערכת בחירות הוגנת ועניינית שתיסוב על דרך, אידיאולוגיה וערכים. על סדרי עדיפויות ועל מדיניות. לזה הציבור מצפה, ועל דברים אלה הוא יאמר את דברו.
■ הכותבת היא שותפה-מנהלת בקבוצת לוצאטו, מ"מ ראש מועצת עומר, יו"רית עמותת יחדיו וחברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.