השבוע נתקלתי בסופרמרקט השכונתי בזוג מכובד למראה. האישה בחרה גבינה מהמדף, הגבר שלף סמארטפון חדיש ובדק את מחירה של הגבינה באפליקציה השוואתית. התוצאה הייתה פער של שלושה שקלים לרעת בית העסק. "עזבי, זו שחיטה", הוא אמר, והם המשיכו לדרכם. התופעה הלא-נדירה הזאת היא רק ביטוי של הצורך העז "לא לצאת פרייאר" הטבוע עמוק בהוויה הישראלית.
אנחנו ממררים את חייהם של מלצרים ומסעדנים, צופרים בחמת זעם למי שעוקף אותנו ברמזור ומוכנים לצאת למלחמת קודש על כמה שקלים בעמלת הבנק. אך מרוב אנרגיה ששורפים על הדברים הקטנים והמעצבנים לא נותרו כוח או מוטיבציה להתמודד עם העיוותים הגדולים באמת.
ניקח למשל את המיסוי הישיר והעקיף על רכב, ששבר ב-2014 את כל שיאי הגבייה ההיסטוריים של הסקטור בישראל. בהערכה זהירה, זרמו בשנה שעברה לקופת האוצר כ-34 מיליארד שקל ממס קנייה על רכב, מכס, מיסוי דלק, מסי ליסינג, מס חלפים ומע"מ. כאשר מציבים את המספרים הללו במשוואה של "גביית מס לכל רכב פעיל על הכבישים" מגלים, שזה לא רק שיא מקומי, זה שיא בינלאומי.
נבחנו מתחת לעץ הזה בלי סוף בשנים האחרונות, אך נדמה שהנושא לא באמת מעניין את משלמי המסים ובוודאי שלא את הרגולטור. עובדה: אנחנו נמצאים בעיצומן של בחירות סוערות, שיוקר המחיה מככב בהן, אך למרות זאת, הנושא הכל-כך קריטי של מיסוי הרכב והדלק, אחד המרכיבים המרכזיים באותו יוקר מחיה, כלל לא עולה על הפרק. ימין, שמאל, מרכז ושוליים קיצוניים: כולם מאוחדים בקואליציה של שתיקה סביב הנושא.
העיוות של כפל המס
כיוון שכך, ולרגל הבחירות, בחרנו להזכיר ולהציף דוגמה אחת, שממחישה את המורכבות ואת ההיקף של עיוותי מיסוי הרכב. הדוגמה הזו קרובה במיוחד לכיסיהם של הפוליטיקאים בהווה ובעתיד, ואנחנו מדברים כמובן על מס שווי השימוש ברכב צמוד - אחד מתפנוקי המעמד והשררה המוכרים ביותר של בכירי השלטון.
מ-2009 נקבע שווי השימוש שמשלם כל בעל רכב צמוד בצורה לינארית פשוטה לחישוב: 2.5% ממחיר המחירון לצרכן של רכב חדש. למה דווקא 2.5% ולא אחוז אחר? כאן התשובה פחות פשוטה. המספר השרירותי הזה נועד להשוות, פחות או יותר (רמז: יותר), את גובה שווי השימוש על רכב מהקטגוריה המשפחתית, שאותו שילמו מקבלי הרכב הצמוד על פי שיטת קבוצות המחיר, זו שהייתה נהוגה לפני השיטה הלינארית.
כיוון שרוב כלי הרכב הצמודים בארץ הם משפחתיים, הערך הזה קנה לאוצר סוג של "שקט תעשייתי" מול ההסתדרות וארגוני העובדים השונים. מאז ועד היום 300 וכמה אלף מקבלי רכב צמוד משלמים אלפי שקלים בחודש ומשוכנעים שהצליחו לסדר את המערכת. בקריצה ממזרית הם יסבירו לך, לא לציטוט, על קומבינות כמו דלק חופשי והסבה "סמויה" בין מרכיבי שכר מברוטו לנטו או להיפך.
בפועל, אותה אשליה של קומבינה היא חלק מהצלחת השיטה, שאותה כמובן אי אפשר לנצח. ניקח למשל את ערך הבסיס שמשמש לחישוב אותו מס שווי שימוש: המחירון הרשמי של הרכב שמפרסמים היבואנים. כבר ברובד הראשון והגלוי ביותר מדובר בכפל מס מפלצתי, שנגזר ממס הקנייה על רכב בישראל. כלומר, המדינה לוקחת מוצר, מכפילה את ערכו במסים ואז גובה מס שווי שימוש בהתאם לערך המנופח שלו אחרי מסים. אבל מילא. כבר אמרנו שסוגיית הורדת מס הקנייה לרכב היא כנראה עניין אבוד.
המחירונים הפיקטיביים
כעת אנחנו מגיעים לרובד השני ומגלים שבשנים האחרונות, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, נוצר פער עצום בין "מחיר המחירון הרשמי" של היבואנים לבין המחירים האמיתיים. הפער הזה נע בין אחוזים רבים לצרכן הפרטי ועד עשרות אחוזים ללקוח המוסדי.
ניקח למשל רכב משפחתי נפוץ, שמחירו הרשמי לצרכן הוא 130 אלף שקל. במקרים רבים לקוח פרטי רציני שיבוא היום לאולם התצוגה כדי לסגור עסקת רכישה במזומן, יקבל בלי להתאמץ הנחה כספית של 8%-10% או סכום שווה ערך באבזור, טיפולים, סבסוד טרייד-אין וכדומה. לקוח מוסדי, דוגמת חברת ליסינג גדולה, שיבוא לרכוש אותה מכונית ירגיש מקופח אם לא ישיג הנחה של 15% עד 25% מהמחירון הרשמי. אותה חברת ליסינג גם תיקח בפועל חלק מהמכוניות החדשות שרכשה בהנחה גדולה ובעצמה תציע אותה ללקוחות פרטיים עם אפס קילומטרים במחיר נמוך ב-10% לפחות ממחיר המחירון.
ועוד לא הזכרנו את רצף המבצעים וההנחות ה"תקופתיות" שפוקד את הענף. המצב בתחום הזה הוא אבסורדי כל כך, עד שיש מותגי רכב שחותכים את המחיר של דגם אסטרטגי ב-10% ויותר במסגרת "מבצע תקופתי", שבפועל אין לו תאריך סיום והוא נמשך לאורך כל השנה. כל זה כדי לא להוריד את מחיר המחירון הרשמי.
ומי הפרייארים היחידים והאחרונים בשוק הישראלי שעדיין משלמים ערכים שצמודים למחיר המחירון הרשמיים? ניחשתם היטב. מקבלי הרכב הצמוד. פעם אחת הם משלמים לחברת הליסינג מחיר חוזה, שנגזר ממחיר המחירון הרשמי של הרכב. פעם שנייה הם משלמים למדינה 2.5% מאותו מחירון פיקטיבי ומנופח, שאף אחד בשוק לא משלם בפועל.
חישוב לא מסובך יגלה שבחלק מהדגמים הפער יכול להגיע למאות שקלים בחודש לרעת מקבל הרכב הצמוד. מה שיותר גרוע, אותו סכום שמבוסס על המחירון הרשמי בעת הרכישה "נדבק" למקבל הרכב הצמוד למשך כל שלוש שנות חוזה הליסינג שלו, אפילו אם היבואן חתך בינתיים את מחיר המחירון.
ינואר השחור
אבל למה לדבר בדוגמאות כלליות? הנה דוגמה עדכנית. בתחילת 2015 נרשמה עליית מחיר רשמית של כ-1,000 עד 3,000 שקל במחירונים של חלק מהדגמים המשפחתיים, הפופולריים במיוחד בקרב ציי הליסינג. התירוץ הרשמי היה "עדכון המס הירוק". בפועל, הצטיידו חברות ליסינג רבות בינואר בכמויות אדירות של כלי רכב כאלה, ששוחררו מהמכס לפני עליית המס ונמכרו להן במחיר ה"ישן" עם הנחות הענק ה"ישנות".
לחלק מהחברות הללו מעניק המלאי המאסיבי רזרבה של אספקה לציי הרכב לחודשים רבים קדימה. כמובן, מקבלי הרכב הצמוד לא ייהנו מכך. חותמי חוזים חדשים ומחדשי חוזים בתום תקופת הליסינג ישלמו השנה שווי שימוש לפי המחיר החדש וה"משודרג", וקרוב לוודאי שבמקביל ישלמו מחירי ליסינג גבוהים יותר המבוססים על אותו מחיר מחירון.
למצב הזה יש שלל עיוותי לוואי, שמתפשטים כמו גלים בביצה עכורה. גם מחירוני המשומשות של כלי הרכב מהשנתונים האחרונים, למשל, מתבססים על מחירי המחירון הפיקטיביים. זה יוצר פערי ענק בין הסכום שמצפים המוכרים הפרטיים לקבל בתום השימוש לבין המחיר שיקבלו בפועל. כתוצאה מכך כמויות אדירות של "סחורה" משומשת נתקעות בלי ביקוש, ובשוק הפרטי הנוכחי, המתבסס על מינוף - בצורה של הלוואות "בלון" שתשלום היתרה בגינן בסוף התקופה מבוסס על התקבול ממכירת הרכב - נוצר סיכון כלכלי לא קטן למשקי הבית.
אבל כל זה בוודאי לא באמת מעניין אף אחד מהמועמדים שרוצים שנשים את הפתק הנכון בקלפי. אז הנה משהו שיעניין אותם יותר: כן, גם אתם פרייארים. כל אחד ואחד מכם, חברי כנסת בפועל ובעתיד, שרים ונושאי משרה בכירים בשירות הציבור, שמקבלים רכב צמוד ומשלמים על עיוותי המס. אז אולי עכשיו יחול שינוי. קרוב לוודאי, בצורת חוק שיגלם את שווי השימוש לעובדי ציבור על חשבון המדינה.
