1. המסורת של עירוני ק"ש בליגת העל אמנם קצרה (החלה רק ב-2007). אך היא מופלאה. לא נמנה בפעם האלף את רשימת ההישגים והתארים הפנטסטית שאליהם הגיעה מאז הקבוצה של איזי שרצקי, אבל רק נזכיר כי ביחד עם אתמול (ב'), היא נפגשה 22 פעמים עם מכבי ת"א בליגה - וניצחה שמונה מתוכן (עוד חמש הסתיימו בתיקו). בהתחשב בפערי הקהל המלווה, המסורת, שלא לדבר על הבדלי התקציבים (יתרון תמידי עצום לצהובים, בין אם לבעלים קראו מיטש גולדהאר, אלכס שניידר או לוני הרציקוביץ') - מדובר על נתון אדיר מבחינת ק"ש.
ועדיין, מכבי - בטח בתצורתה החדשה - היא בריקדה מבחינת ק"ש. רק פעמיים ק"ש ניצחה אותה בבלומפילד - בנובמבר 2010 ובנובמבר 2008. פעמיים זה היה 0-1 קטן. כובשי השערים: ברק בדש ועדן בן בסט. אתם יודעים באיזה מדים השניים האלו שיחקו אתמול.
למכבי בתצורתה החדשה פאשלות כגון הפסד בית לק"ש יכולות לקרות - אבל בהסתברות נמוכה הרבה יותר. כבר 22 חודשים מכבי לא הפסידה משחק ליגה בבלומפילד. מאז החל לפני שתי עונות וחצי עידן ג'ורדי קרויף, מאזן השערים של הקבוצה במשחקי הבית בבלומפילד עומד על 2.36 כיבושים למשחק ורק 0.57 ספיגות (!), שהיתרגמו ל-38 ניצחונות, 7 תיקו ו-2 הפסדים בלבד. 86% הצלחה. רק בשביל הפרופורציה: בשלוש השנים שלפני נחיתתו של המאסטר הקטאלוני-הולנדי בקרית שלום, אחוזי ההצלחה של מכבי בבלומפילד עמדו על 62% בלבד.
אפשר לקבוע שאמש היה זה אלון יפת שהציל למכבי את הסטטיסטיקה. אבל אם נהיה כנים - תיקו היה תוצאה יותר מראויה למפגש הזה, כשלוקחים בחשבון את הבונקר המפואר ומזמין השיוויון של ק"ש במשך רוב דקות המשחק.
לגבי מאבק האליפות, ק"ש יכולה לתלות תקוות בעובדה שמכבי לקחה העונה רק 2 נקודות מ-12 אפשריות, 16.6% הצלחה, במשחקים הישירים מולה ומול ב"ש. כמובן שאם המספרים האלו ישוחזרו בפלייאוף מכבי עשויה להיכנס לבעיה. רק שלא מומלץ לק"ש (או לב"ש) לבנות על המשך חוסר היציבות של ערן זהבי, או על אי-הצלחה של גילי ורמוט להשתלב במערך, או על חוסר מוטיבציה של טל בן חיים להפגין את האיכויות שלו לפני היציאה האפשרית בקיץ לאירופה, או על דעיכה ב-92% ההצלחה שיש למכבי נגד כל הקבוצות שאינן ק"ש וב"ש.
2. "לרדת ליגה זה לא אסון". אולי הקלישאה הזאת נכונה אם אתה קבוצה בריאה תקציבית, מאוזנת, כמו בני יהודה. ספרי החשבונות יסתדרו בקלות, הקאמבק יגיע מייד. אצל הפועל ת"א, תחת ניהול האוהדים, ירידה יכולה להתברר כהכנה לקבורה. הבעיה היא בעיקר כלכלית: ההקצבות הבסיסיות מההתאחדות יורדות מ-4.7 מיליון שקל ל-1.7 מיליון. קבוצה כמו הפועל, שמייצרת (בשנים מצוינות, כשהיא בצמרת הגבוהה) 15 מיליון שקל מכרטיסים ומנויים למשחקי ליגת העל - תהיה מאושרת אם בלאומית תייצר אפילו שליש מהסכום הזה. גם הספונסרים לא נוטים להסתער על עגלה שמדשדשת בליגה השנייה.
הבעיה היותר חמורה כשאתה הפועל ת"א: יש לך שעבודים למשרד הכרטיסים, לבנק דיסקונט, ותשלומים דחויים לקבוצות אחרות (למשל למכבי חיפה על סארי פלאח), והלוואות בעלים שכלל לא בטוח שהמלווים יסכימו למחוק, וחובות מתביעות שעדיין נערמות שעדיין לא ברור מי צריך לשלם אותם, רמון, טביב או בכלל התקציב השוטף. כך שגם הכסף שכבר יש לך כשאתה הפועל ת"א - בעצם קונה הרבה פחות. וכמובן, אין בעלים: את נתניה החזיר אלי שגב לליגת העל בתוך שנה אחת. עמותת האוהדים הוא לא גוף שיוכל להמציא פתאום 5 מיליון שקל. ההנחה היותר סבירה היא שבמצב כזה, העמותה תוביל את הפועל אחר כבוד אל ידיו של מפרק.
3. לזלזל תמיד אפשר. רק שמכבי חיפה ניצחה בעשור הנוכחי רק פעמיים בהפרש של חמישה שערים ומעלה (ב-2013 ו-2011 מול רמה"ש). הרמיסה של אשדוד, שעד המפגש מול הירוקים 35% מקבוצות הליגה היו עם מאזן ספיגות גרוע משלה - עוד עשויה להיזכר כיום בו החל הטיפוס המחודש של חיפה בדרך אל מעלה הכדורגל הישראלי. הרמיסה נובעת קודם כל מאלירן עטר ואיתי שכטר, שחקני הכרעה שאמנם לא נחשבו אפילו לרגע לפאקטור בצרפת, אבל בלבנט הם עדיין גורם הרתעה אדיר. עוד עבודה נכונה בחלון ההעברות בקיץ, גם בגזרת המושאלים (בגיל 24, עושה רושם שמוחמד גאדיר מממש את ההבטחה) - ויש סיכוי אמיתי לתנודות במאבק האליפות שיוכרע בקיץ 2016.