על רקע הבחירות הקרבות ופרשיות ההטרדות המיניות של כמה מניצבי משטרת ישראל, החלו פוליטיקאים בהתכתשויות פופוליסטיות על מי יעמוד, או תעמוד, בראשות המשרד לביטחון-פנים ובראשות משטרת ישראל. כמי שכיתת את רגליו ברחובות, בתפקידיי השונים כשוטר בשטח, אינני מצליח להבחין ולו בניצניה של בשורת מדיניות מושכלת, אשר תקדם את העשייה המשטרתית ואת ביטחון-הפנים במדינה.
במערכון "הקפיטריה בטבריה", שכתב נסים אלוני לשלישיית הגשש החיוור, מציע פולי: "שקודם כול יתחילו לבנות את הקפיטריה למעלה, אחר-כך יבנו בהדרגה למטה...". כשהגששים דנו בבניית הבניין, בגובה 40 קומות באוויר, זה היה מצחיק, אבל כשם שמובן שכך לא בונים בניין, צריך להבין שכך גם לא בונים אכיפת חוק. חדשות לבקרים צצות הצעות על מה שצריך לתקן למעלה, בתקווה שזה יוביל בהדרגה לתיקון למטה, בלי לתת את הדעת לכך שאין כלל בסיס ומסד של ציות לחוק ברחוב הישראלי.
הצעות מהצעות שונות לגבי זהות השר, המפכ"ל והניצבים, ורעיונות לרומם יחידות-עילית כאלה ואחרות על-חשבון מגזרי משטרה אחרים, או להעביר פונקציות שונות של עשייה משטרתית לרשויות מקומיות או אחרות, נועדו לכישלון, שיכול לבוא לידי ביטוי בהתפרצות פשיעה, בגלי תאונות-דרכים שיגבו קורבנות, ובאירועים שבהם יסתבכו אנשי משטרה, כמו שראינו לאחרונה, מפני שכאשר התשתית רעועה, אי אפשר לצפות שהבניין לא יקרוס.
כשנכנס רב-ניצב יוחנן דנינו לתפקיד מפכ"ל המשטרה, נדמה היה שהמענה נמצא בין אצבעותיו. דנינו חילק לכל קציני המשטרה הבכירים את הספר "נקודת המפנה - חשיבותם הגדולה של הדברים הקטנים", מאת הסופר-העיתונאי מלקולם גלדוול ("ידיעות אחרונות" ו"ספרי חמד", 2001), והכריז ש"המפנה" יהיה נר לרגליו במשך כהונתו. אך במבחן התוצאה, נראה שאיש לא קרא את הספר, או שאיש לא באמת הבין את המסר, הפשוט למדי, של הספר.
גלדוול מנתח בקצרה את הישגיו של ראש העיר המיתולוגי של ניו-יורק, רודולף ג'וליאני, במלחמתו בפשיעה החמורה שפשתה בניו-יורק. בקדנציה של ג'וליאני צנחו שיעורי מקרי הרצח וגניבות הרכב בשני-שלישים, ומספרי מקרי הירי, השוד והפריצות בשלושה-רבעים. זוהי ירידה שאין לה אח ורע בתולדות המשטרות הדמוקרטיות בעולם. כשגלדוול בדק איך הצליח ג'וליאני להגיע להישגים בלתי-נתפסים אלה, התשובה הייתה פשוטה על סף הלא-ייאמן: ג'וליאני התחיל מלמטה. מהיסוד!
המלחמה בפשיעה החמורה התחילה בניקיון קרונות הרכבות-התחתיות ותחנות הרכבת מציורי גראפיטי, שהיו עד אז "סמל" הרכבות האלה. הניקיון שידר מסר ברור של חוק וסדר. אם תרצו, מסר של משילות, שהיום כולם מנסים למצוא אצלנו, ללא הצלחה. בצומתי הרחובות בניו-יורק הסתובבו פעם בין המכוניות מקבצי נדבות (בדומה לנו) ו"מנקי חלונות", שדרשו תשלום עבור "שירותם". ג'וליאני הנחה את המשטרה לפנות אותם מהרחובות, כשהוא נסמך על תורת "החלונות השבורים", שפיתחו הפרופסורים הקרימינולוגים ג'יימס וילסון וג'ורג' קלינג במאמרם, הנושא שם זה, שהתפרסם ב-1982. עיקרה של תורה זו מציע לתקן את סימני העזובה ברחוב, ולנקוט מדיניות של אכיפת חוק עם אפס סובלנות כלפי העבירות הקלות ביותר, הפוגעות באיכות חיי "האנשים הקטנים".
מסר מ-8 מיליון תושבי ניו-יורק ל-8 מיליון תושבי ישראל
כאשר כל אחד מאיתנו נוסע במדינות שונות בעולם, קל לראות את ההבדלים הקטנים, שעושים את המדינות המתוקנות לכאלה. איש לא מעלה על דעתו ולא מעז להשליך פסולת, ולו בדל סיגריה על המדרכה או על הכביש. נהגים שמתכוונים להפנות את רכבם, או לסטות מנתיבי נסיעתם, מאותתים לפני כן. בשכונות המגורים נשמר השקט בשעות המנוחה. כשנהג עוצר בצומת, איש לא ניגש לחלון רכבו לבקש נדבה או להציע את מרכולתו. הדברים הקטנים האלה ושכמותם הם-הם יסודותיה של חברה שומרת חוק ומכבדת חוק.
יכולות להישאל השאלות: האם קברניטי משטרת ישראל לא מצליחים להבין מה כתוב בספר, שנמצא לכאורה בידי כל אחד מהם, כי המפכ"ל עצמו דאג שיימצא בידם? אם הדברים כל-כך פשוטים, למה הם כל-כך מסובכים? וכיצד אני קורא לאמץ מדיניות שנמתחה עליה ביקורת ציבורית רבה בארצות-הברית?
אלה הן שאלות ראויות שמענה להן יצריך מאמר נפרד ולא ניכנס כאן לעומקן, אבל אפשר להסתפק בידיעה ש-8 מיליון תושבי ניו-יורק, שחשו שאיכות חייהם השתפרה פלאים והם יכולים לשוטט ברחובות ולהשתמש ברכבות-התחתיות גם בלילות, לא טעו.
מהביקורות נגד יישום המדיניות של ג'וליאני יש מקום להפיק לקחים, כך שבהפעלה נכונה ונבונה של מערכות אכיפת החוק בישראל, נוכל גם אנחנו להגיע להישגים מצוינים ולכונן מדינה שומרת חוק מלמטה ועד למעלה, עם איכות חיים וביטחון אישי גבוה.
הכותב הוא רב-פקד בגמלאות,
מוסמך אוניברסיטת תל-אביב
במדיניות ציבורית ומחבר הספר
"שטר | משטר | משטרה"