אורי אורבך / צילום: איל יצהר
א. ביום שני השבוע ציינתי שנה (ראשונה) לניתוח השתלת הכליה שעברתי. זה עבר כל-כך מהר, אמרו כמה מהקרובים אליי, אבל אני לא יודע אם ועד כמה זה נכון. אף פעם לא הצלחתי למדוד לזמן מהירות. על הקיר מול המיטה שבה שכבתי אחרי הניתוח (חדר 3, קומה 5) היה תלוי שעון. הייתי בוהה בו שעות על גבי שעות, צופה בזמן האץ לו בזחילה או חולף לו לאיטו במהירות. נוכחתי ששנייה היא תמיד שנייה, ששישים כמוה הן תמיד דקה וכך הלאה. הדרך היחידה לקבוע אם הזמן עובר מהר או לאט היא לשים לב אליו. אבל תגידו: לא חבל על הזמן? הדרך הטובה ביותר להתייחס לזמן היא כאל נודניק: אם מפסיקים להתייחס אליו, הוא מפסיק להפריע.
אומרים שהבעיה עם הזמן היא שהוא אף פעם לא עוצר, אבל זה הדבר שאני הכי אוהב בו. הוא מעביר את הדברים הטובים, זה נכון, אבל גם הרעים עוברים. בקיצור, אל תסתבכו עם הזמן ואל תנסו לעצור אותו מתי שטוב לכם, כי הנבלה יעשה לכם דווקא ויעצור איפה שרע.
לסיכום: השנה עברה כמו שנה. אבל איזו שנה נהדרת זו הייתה.
אני מרגיש את השנה הזו בכל פעם שאני מגיע למרפאת המושתלים בבילינסון ופוגש את המגויסים הטריים לצבא שלנו - אחיי ושותפיי לגורל. הילוכם האיטי, הכפוף והדואב המסתיר מסכת ייסורים שאני מכיר כל-כך טוב; המסכה על פרצופם למניעת זיהומים; מבטם הנבוך עדיין כשהם פוסעים במסדרון עם צנצנת השתן הקטנה בידם; המתח שהם נתונים בו לקראת הגעת תוצאות הבדיקות של הבוקר, מה ירד ומה עלה; חששם לפני הוצאת הדאבל-ג'יי (הייתי מספר לכם מה זה ומאיפה מוציאים את זה, אבל אתם צריכים לאכול היום). לבי יוצא אליהם מרוב אהבה ואפילו - ועכשיו ממש תחשבו שאני דפוק - קצת קנאה מהולה בגעגוע. כי כיף להיות בתחילתו של מסע ותמיד נעים יותר להיות "טרי" במשהו, גם אם זה כואב. חכו, אני אומר להם (לרוב רק בלב), הנסיקה שלכם רק מתחילה.
ב. אני חושב על השנה שחלפה. את שלושת החודשים הראשונים והקשים כבר תיארתי בשלישיית טורים, שלהפתעתי הפכה לחלק מערכת ההכנה להשתלה. את מה שבא אחר כך אפשר לתאר כהתעוררות. תמיד קינאתי באנשים שתמיד הרגישו טוב, אבל עכשיו אני מרגיש שגם להם יש מה לקנא בי. כי כשאתה מרגיש טוב אחרי שלא הרגשת טוב, אתה מרגיש הרבה יותר טוב. נכון, לא הכול דבש, המערכת החיסונית שלי כמעט איננה, על כל המשתמע מכך, ואני נמצא בקבוצת סיכון לכמעט כל מחלה שניתן לחשוב עליה; אבל יחד עם זאת הגוף, ומאליה גם הנפש, חזקים יותר משהיו. כמה חודשים אחרי, קמתי פתאום והרגשתי שיש לי מרץ להוציא. לרבים מכם זה מובן מאליו, אבל למי שכמונו החולים התרגל שכל טיפת אנרגיה נשאבת רק כדי להגיע למינימום - עודפי מרץ הם קונספט לחלוטין לא סביר. בפעם הראשונה שהרגשתי את זה חשבתי שמשהו לא בסדר איתי. ניסיתי לחזור לישון, אבל כל הזמן קמתי. בסוף הבנתי: זה לא אתה, זה ההמוגלובין.
ג. אירועי השנה הראשונה להשתלה נחלקו לשניים. בראשון מצאתי את עצמי מככב, שלא ברצוני (גם אם באחריותי המלאה), בקמפיין בחירות של מפלגה בינונית הנאבקת בירידה בסקרים. תמיד שמח לעזור. זה לא הכי נעים, להיות בעין הסערה, אבל בסדר. עברתי אי ספיקת כליות, אעבור גם את זה. כך או אחרת.
אבל זה בטל בשישים, או במיליון, לעומת האירוע השני: בשבוע שעבר חיממנו, אני והלהקה שלי (שלי במובן של שייכות, לא בעלות) את המופע של אלן פרסונס פרוג'קט ביד אליהו. צ'מעו, זו הייתה חוויה! כאדם שעיסוקו במילים אני מוצא את עצמי במחסור חמור של כלים לתאר מה היה שם. אז כמו ששרו חלב ודבש את מילותיו של אהוד מנור ז"ל: "כשהמילים עוצרות באין מוצא / ממשיכה המוזיקה קלה כנוצה".
לעמוד מול אולם מלא באלפי אנשים, שהיו שם גם אם לא באו בשבילנו, זה דבר שבחיים לא חשבתי שיקרה לי. ציפיתי שיירעדו לי הרגליים, שקולי ייאלם ושאשכח את מילות השירים, אבל כלום: היינו כולנו כמו חץ שנורה מקשת, כמו כור גרעיני שדלף, כמו נשר דואה בשחקים, כמו לווייתן שעושה סלטה באוקיינוס אינסופי. מי שהרוקנרול זו דתו הרשמית יבין. הרגשתי כמו כהן גדול בקודש הקודשים, זובח לאל הכול יכול של המוזיקה. זו הייתה חצי שעה מושלמת.
היה רגע אחד שאותו לא אשכח כל עוד אזכור: עמדתי על הבמה ושרתי כשבזווית העין קלטתי פתאום את עצמי על שני מסכי הענק שעמדו בצדי הבמה. התפצלתי לשניים: אחד ממני המשיך לשיר ולרקוד והשני צעק לראשון: אתה קולט?! אתה קולט שזה אתה על המסכים האלה?! חייכנו שנינו אחד לשני והמשכנו, כי השואו, יו נואו, מאסט גו און.
לא יכולתי לקבל מתנה טובה יותר מהרגע ההוא, שלא יחזור. כן, אני יודע שאף רגע לא חוזר. ובכל זאת.
ד. ביום שבו מלאה שנה לניתוח שלי נפטר השר אורי אורבך. גם ככה הייתי רגיש ביום הזה, וכששמעתי פשוט פרצתי בבכי. לצערי, לא הייתי חבר של אורבך ז"ל, שהיה גדול ממני בעשור. ובכל זאת: היה בינינו חיבור. צמחנו באותה ערוגה סרוגה, גדלנו באותה עיר (הו, פתח תקווה. ואלהלה שלי) ולמדנו באותה ישיבה. עבורנו, הדור הזה של הכיפות הסרוגות, אורבך היה סמל. ולא סתם סמל, סמל מצחיק. כי כל אחד יכול להיות עבדאי, אבל להיות רגוע וטוב לב ולשאת תמיד בת צחוק בעיניים ויחד עם זאת להיות אמיץ, מנפץ תקרות זכוכית וטוחנן זו בזו, בשביל זה צריך אופי. אהבתי אותו. זו לא חוכמה גדולה, כולם אהבו אותו. ובכל זאת.
יהא זה ההספד הקטן שלי: קצת אחרי הניתוח התקשר אליי אורי אורבך. גם הוא היה מאושפז. ממיטות חוליינו, שותפים לגורל ולו לרגע, דיברנו שעה ארוכה על מחלות, בתי חולים, רופאים, אחיות, מחטים, בדיקות, פיג'מות חושפות שת ומבקרים. האיש ידע לספר סיפור. זה היה כל-כך מצחיק, והכי מצחיק היה שאי אפשר היה לצחוק בגלל התפרים. כל צחוק גרר אחריו אבחת כאב, "אוי אוי אוי, אחח אחח אחחחח תפסיק, בבקשה", מה שרק עורר עוד פרץ צחוק, שנענה מיד בכאב מפלח, וחוזר חלילה.
אתה חושב שאתה יודע מה זה להיות מאושפז, סיפר אורבך, אבל אתה לא יודע מה זה להיות מאושפז כשאתה איש ציבור, ועוד איש ציבור דתי. עשרה רבנים עומדים מעליך במבטים קודרים, מדברים עליך מבלי להביט בך ואתה יודע שכל מה שהם מחכים לו זה לצאת מהחדר, לשלוף את הטלפון וללחוש למאן דהוא בקול חמור: אני יוצא עכשיו מאורבך, המצב לא טוב, צריך להתפלל. הוא חיקה אותם בצורה מושלמת, מה שכאב לי נורא לצחוק מזה, אבל היה שווה. תהיה בריא, אמר לי. תהיה בריא אורי, השבתי לו. קבענו להיפגש ולא נפגשנו. חבל.
הלכתי ללוויה. עמדתי שם עם כל הכיפות הסרוגות והרגשתי בבית. הרגשתי שייך. ואתם יודעים מה, הרגשתי שגם הם רואים בי שייך.
שלום לך, אורי אורבך. בשביל מה שזה שווה, וזה לא שווה כלום, דע לך שכשקראתי וצפיתי בדבריך אחרי מותך צחקתי וכבר לא כאב לי.
כל אחד יכול להיות עבדאי, אבל להיות רגוע וטוב לב ולשאת תמיד בת צחוק בעיניים - בשביל זה צריך אופי