לפני שנה נכנס לתוקפו "חוק הספרים", ששינה כליל את המציאות בענף. עוד מוקדם לסכם אם הוא הצליח להשיג את מטרותיו או לא, ונכון לעכשיו ניתן בעיקר לתאר תוצאות ביניים למהלך זה. לעת עתה, הקורבנות הגדולים שלו הם הסופרים החדשים. במציאות הקיימת, הם מתקשים למצוא הוצאה שתפרסם את ספריהם, שתיקח סיכון כלכלי עבור יוצר אלמוני, שמהיום הראשון ספרו יימכר במחיר מלא. ישנן הוצאות, כמו "הספריה החדשה", שפשוט הפסיקו לקבל כתבי-יד.
הסופר אשכול נבו, מתאר את המצב מנקודת ראותו: "החוק הזה מאוד בעייתי. לא יכול להיות שספר ביכורים יימכר ב-74 שקל. אין לו סיכוי להתחרות. חייבים למצוא לזה פתרון. חלק גדול מהסופרי הביכורים הם תלמידים שלי ב'סדנאות הבית' ואני רואה את התסכול שלהם. חבל יהיה אם הקוראים יחמיצו ספר טוב בגלל המחירים של ספרי הביכורים. בכלל, שווה להמר על ספרים ולא לקחת רק מה שמוכר".
לא כולם מסכימים שהמצב הנוכחי כה בעייתי. על-פי ד"ר יעל הדס, מנהלת הוצאת שוקן: "כל הפטפוט על כך שאנשים לא יסכימו לשלם מחיר מלא על ספרי ביכורים, לא רלוונטי. כשמגיע אלינו כתב-יד של סופר מתחיל, אנחנו קוראים את כתב היד ומעריכים אם הוא כתוב היטב ואם יש בו משהו שידבר אל קהל הקוראים. הכי כיף במקצוע המו"לות זה לגלות סופרים חדשים. מניסיוני, כאשר עיתונאים בוחרים לא לכתוב על ספר, ברוב המקרים הנימוקים שלהם מבוססים על תוכן הספר ולא על זהות הסופר. בהמשך לחשיפה בכלי התקשורת, אם הספר מעניין, הציבור יחפש אותו בחנויות ויקנה אותו גם אם לא שמע על הסופר".
במסגרת המצב הקיים, "גלובס" מציג ספרי ביכורים שבכל זאת, בסיטואציה החדשה, הוצאות הספרים בחרו להוציא, מתוך הערכה לאיכות היצירה ומתוך אמונה שאולי מאלה ייצאו העמוס עוזים והדויד גרוסמנים הבאים. עורכים בהוצאות וסופר מוערך אחד מסבירים מה מצאו בספרים אלו.
"הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני" מאת צדוק צמח ("עם עובד")
יובל שמעוני, עורך הספר: "הקובץ הזה, שכתב המחזאי צדוק צמח, בורא להפליא כמה עולמות. יש בו צייר מתקופת הרנסנס שדבק בחלום גדול, עד שמוטלת עליו במנזר בטורינו משימה בלתי-אפשרית; יש גם זקן בשוק שרואה אישה יפהפייה, ופלאי-פלאות קורים להם שם. יש איש שממשיך לערוך את השולחן לאשתו המתה, ובתם שנטשה אותם, נתקפת בפריז בגעגועים חסרי תקנה. יש גם נובלה עדינה שמתרחשת בעיירה בגרמניה בערב חג, ובה איש וגרושתו ובנם הקטן שוהים בבית מארחים עשירים, וחשד נורא עולה שם פתאום כלפי אחד האורחים, זר כמוהם. על כל אלה ועל אחרים מסופר בשפה עשירה וסוערת, בדמיון שופע ובהרבה מאוד חמלה. זהו קובץ יוצא דופן בתכניו ובסגנונו".
"לא יכולה לשתוק" מאת הלנה מגר טלמור (הוצאת "רימונים")
יעל שכנאי, בעלים ומו"ל של ההוצאה: "זיהינו בסופרת כישרון נדיר לכתיבת ספרי מתח, שפה מדויקת והתכתבות מהדהדת של הגיבורה עם יצירות ספרותיות חובקות עולם, הנשזרות בעלילה. הרומן משלב סוגיות העוסקות באדם הנתון תחת שליטה מאחזת-עיניים, בעולם מעורער. אנו מאמינים שקוראי מתח איכותי, יתוודעו לפנינה אמיתית. טלמור היא תגלית בלתי נשכחת".
"עמקפלסט" מאת דורית קלנר (הוצאת ידיעות ספרים)
נטע גורביץ', עורכת ראשית בידיעות ספרים: "'עמקפלסט' הוא ספר ביכורים שאפשר רק לקוות לו: מקורי, מגובש, חכם, סוחף ומשמעותי. הרומן קרוי על שם מפעל לייצור חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק, למרגלות התבור - עולם של פולימרים, מעבדות ורצפות ייצור מיוזעות שמדי יום ניתכים בו יחדיו מאוויים, אכזבות, מימוש עצמי, כשלונות ושעמום קיומי.
"בדקות אבחנה מרשימה, משרטטת קלנר את נפשו של כל אחד מגיבוריה ואת התפקיד המכריע שמשחק מקום עבודתו בתמונה הגדולה של חייו ובזהותו כמפרנס, כיוצר, כנאבק וכפועל. בהתחשב בעובדה שהעבודה היא מוקד החיים המשמעותי ביותר של האדם המודרני אחרי חייו האישיים ולעתים אף לפניהם, מוזר שלא נכתבים יותר ספרים העוסקים בנפלאות ובאימים של הזירה הזאת. לכן משמח כפליים שקלנר כתבה את הספר המצוין ועתיר התפניות הזה, שלא דומה לשום דבר שקראתם ושמספק תובנות עמוקות ומשמעויות על נפש האדם".
"אוריאן" מאת שירה פנקס (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
גדעון טיקוצקי, עורך בהוצאה: "מהרגע שקראתי את 'אוריאן' בפעם הראשונה, היה לי ברור שזוהי יצירה בשלה מאוד ומיוחדת, שחייבת לראות אור. יש בה קול שונה - קול של אישה צעירה שמספרת בגוף ראשון על חוויה מטלטלת שעברה בפריז, חוויה שמפענחת את כל חייה, את הפרידה שלה מאביה, את הפיכתה לאישה. מעבר לעלילה הסוחפת, ריתקה אותי גם השפה הייחודית של הספר, שמצליחה להגמיש את העברית, לשלב בה איזו נשימה וקצב שלא מצאתי בטקסטים אחרים. הראיתי את כתב היד לעורך הראשי של ההוצאה, פרופ' עוזי שביט, שהחליט לשמחתי להוציא לאור את הספר, למרות המצב, מתוך אמונה שזוהי יוצרת מבטיחה שעלינו לטפח לעתיד".
"אין סודות בחברה" מאת יונתן שגיב (הוצאת כתר)
שירה חדד, עורכת מקור בכתר: "זהו קודם כל ספר מצחיק עד דמעות. הגיבור שלו הוא דמות שלא פגשנו כמותה בספרות הישראלית: הומו נוירוטי, מוחצן וחסר טאקט, שמחליט יום אחד לפתוח בקריירה של בלש פרטי. מתחת לעלילה הפרועה, לדמות חסרת העכבות, לשפה השנונה והעכשווית, מצאתי ספר אמיץ על טשטוש של זהויות מגדריות ומעמדיות, ועל הסדר החברתי שמבקש למחוק את הטשטוש הזה. בחרתי להוציא אותו לאור אפילו עכשיו, או דווקא עכשיו, פשוט כי אין ברירה. כעורכת מקור אני מוכרחה לקחת סיכונים, לתת לדור הבא של הסופרים הזדמנות לפרוץ. ובמקרה של 'אין סודות בחברה', עושה רושם שההימור הזה הצליח".
"מרוץ שליחים" מאת אריאלה גולדמינץ ("כנרת זמורה ביתן")
אשכול נבו, שהנחה את גולדמינץ במסגרת הסדנאות שהוא מעביר: "בלב שכונת הדר ישנה קונדיטוריית ותיקה. קרול, הבעלים הדקדקן, מתאלמן מאשתו ונוהה אחר בטי, המלצרית הלא צעירה, שלבה שייך דווקא ליוסי, האופה. בינתיים יונל, הלקוח המסור, מאוהב בדבורה הכעורה. בתו אוסי מנהלת רומן עם גבר נשוי, שאשתו חושקת בווטרינר העירוני, וחייה של סוריקה, חברתה של בטי המלצרית, מקבלים תפנית מפתיעה. כל זאת על רקע מרוץ השליחים המשפחתי של חיפה.
"אני מכיר את הספר מאז שהיה חבילת A4 שהוגשה אצלי בסדנה. אני מלמד הרבה שנים וזה אחד הטקסטים שהיה ברור מקריאה ראשונה שיש בו קול מגובש. לרוב האנשים לוקח הרבה זמן כדי לגבש את הקול הספרותי שלהם. היא הגיעה עם קול גם מגובש וגם מקורי, שלא נתקלתי בכזה בכל השנים שבהן אני מלמד.
"אני מכיר את הספר כאוסף סיפורים קצרים. היא התחילה לטוות חוטים מקשרים ובתהליך נוצר מעין מרוץ שליחים, שיצר חיבור בין הדמויות לבין רומן שהוא גדול מסכום חלקיו. יש בו הומור שחור, שחסר בספרות העברית. במפגש אנשים היו מתגלגלים מצחוק. זה לא קורה בסדנאות. זה צחוק שיש בו חוכמה. אריאלה ניחנה ביכולת לטוות דמויות שהולכות איתך. בהזדמנות אחת היינו בחיפה, כמה אנשים, והרגשנו כמו בתוך סיפור של אריאלה. משהו נורא נחקק. היה לי הכבוד להביא את הספר להוצאה, להניח על שולחן העורכת. זה היה מאוד מהיר. נעה מנהיים (העורכת י.מ), קראה את הספר ותוך מספר ימים חזרה ואמרה שתשמח להוציא אותו.
"לא מפתיע שהיא זכתה בפרס של משרד התרבות. היא גם לא אחת שהשתחררה עכשיו מהצבא. יש לה ניסיון החיים שלה".