טייס אוטומטי בבית ליסין
בואו נפתח בתיאום ציפיות באשר ל"עקר בית". אז ככה, "חברות הכי טובות" זה לא. אמנם גם כן מחזה פרי-עטה של ענת גוב המנוחה, שזוכה לחידוש מעודכן על במת בית ליסין, קצת יותר משנתיים מאז הלכה בטרם עת, אבל פה בערך מסתיים הדמיון.
בעוד ש"חברות" הביא ממד חתרני ונועז הן בעיצוב הדמויות שלו והן בשיחת הבנות הבלתי מצונזרת שהוצפה לעיני כל, "עקר בית", שעלתה במקור בקאמרי ב-2004, היא הגרסה השמרנית לכל המשפחה. קומדיה רומנטית צפויה ועמוסת קלישאות, שאמנם מאוד מודעת לעצמה ולעולם הסטריאוטיפי שהיא משקפת/מייצרת, כביכול מתוך כוונה לערער אותו. אבל בפועל, יותר מאשר היא מערערת את הסדר הישן, היא מנציחה אותו. גבר (טייס), עוד גבר (רופא), אישה (מטפלת באוטיסטים - לא בדיוק "אשת קריירה"), בת גדולה (בדיכאון של אחרי לידה), בת קטנה (תיכוניסטית חלולה שמכורה לסלולרי ולטלנובלות), ועוזרת בית (רוסייה, אלא מה).
עכשיו תאמרו, מה הבעיה? אז זהו שאין, כל עוד הציפיות בהתאם. "עקר בית" היא הצגה חביבה להתבדר בה ולקנח בקתרזיס מתקתק. ערימות של קיטש רומנטי, שכמו בספרי ההדרכה של הוליווד, שאומצו בשנים האחרונות על-ידי תוכניות הריאליטי, יודעים לגרות את בלוטות הדמע וליצור אפקט של ריגוש רגעי, שבאותה המהירות שמגיע גם מתפוגג.
החולה המדומה
זהו סיפורו של זאביק (דב נבון), מפקד טייסת שבגיל 55 יוצא לגימלאות, ונוחת נחיתת חירום על בנות הבית, שלא יודעות איך לאכול אותו אחרי 30 ומשהו שנים שבהן היה נוכח-נפקד. למן הרגע הראשון, הוא הופך לזר נרגן בביתו שלו. בעצת חברו הטוב, ד"ר רגב (רון שחר, ששרמנטי כמתבקש אבל גם צעיר מדי בשביל התפקיד), הם הופכים אותו לחולה מדומה במחלה "הקשה", והנה בין רגע, בנות המשפחתה, והעוזרת כמובן, מתמסרות אליו. לא רק סקס, אפילו סביח הוא מקבל למיטה מאשתו, בגילומה של רמה מסינגר הטובה כתמיד. זאביק כל כך נהנה עד שהוא מבקש מחברו להמשיך בתרמית.
בהמשך לתיאום הציפיות מקודם לכן, הנה גם דגש נוסף: אין צורך להתעמק יתר על המידה בפרטים, אם אתם רוצים להתבדר זאת אומרת. ככל שמתעמקים ומחפשים הגיון, כך מוצאים שגם הוא נפקד לטובת הסיטואציות הקומיות. נבון הוא שחקן נהדר אבל לדמות שהוא נדרש לגלם אין סיכוי לייצר שבב של אמינות מלכתחילה. הוא אינו יודע איפה בלוטות הלימפה בגופו? אינו יודע לתפעל סלולרי? אין לו מה לעשות חוץ מלשבת בבית? גוב הקצינה מן הסתם את האפיון, כדי לייצר גבר-גבר מנותק-מנותק, אבל במקרה זה הכי הלכה צעד רחוק מדי וזה בעוכרי הדמות והמחזה.
למזלה של ההפקה המחודשת בבימויו של אלון אופיר, יש לה את דב נבון, שמצליח באמצעות האיכויות הקומיות הטבעיות שלו לחפות על הפגמים. לא טייס בדימוס, אבל אין נרגן משעשע ממנו. ולמזלה יש בה גם כמה תמונות קומיות ראויות ברוח "החברות".
לבטח המוצלחת שבהן, היא זאת שבה האב נוזף בבתו הגדולה יעל (לורין מוסרי) על ש-4 חודשים היא "לא נותנת" לבעלה (שהוא גם טייס, כמובן) ובגלל זה הנישואים שלה על סף פירוק. 3 פעמים בשבוע, 20 דקות כל פעם - תשקיעי בסך הכול שעה בשבוע ויש לך גבר מאולף, מנחה האב את בתו, שגומלת לו בטיפ רגשני כיצד לעורר חרמנות באשת ו (אמא שלה), כי סבא לא מצליח להשכיב את סבתא.
זה מצחיק, בוטה ופועל על אותו תדר של כנות, שגוב הביאה אל עולם התיאטרון הישראלי מ"החברות" ועד ל"סוף טוב". בד בבד ב"עקר בית" זה בבחינת היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.
"עקר בית" מאת ענת גוב, בימוי: אלון אופיר, תיאטרון בית ליסין.
* ציון: 7
