גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

קייטי, החתולה הביתית, עומדת על גג רעפים, סמוך לדלת הכניסה, ומקבלת את פניי במבט תמה. תיכף ייצא אלי עו"ד דרור ארד-אילון ויזהיר אותי שהבית, ברחוב הולנדי, בשכונה שקטה בהרצליה, קצת אחרי הפנייה מכפר שמריהו, לא מסודר. בגלל השיפוץ. "זה בית בן 30 ומשהו, וכשנכנסנו עשינו שיפוץ מינורי מדי", יסביר. "היינו הכי צעירים בשכונה, ותוך 5 שנים כל הרחוב התמלא בילדים קטנים. יש אפילו חיי חברה. בסוכות מוציאים שולחן, כל אחד מביא משהו ואוכלים יחד ארוחת ערב מושקעת. זו חוויה חברית נעימה, כמו שפעם היה מובן מאליו שאפשר להיכנס לשכנים בלי להתקשר. כשגרתי בשיכון דן בת"א, לא הכרתי את השכנים. זה הסתכם במנוד ראש".

ספת עור שחורה נחה תחת חלונות עץ. תמונות על מדפי עץ. ופסלי עץ. וגם אחד, מרשים, ראש מחרס, שפתיים עבות, מעיירה בברזיל, "עלה 20 דולר. ארזו לנו את זה בארגז ענק עם קלקרים, וכשהגענו לארץ, נעמדו לידינו שני אנשים, שלפו תעודות, אמרו 'אנחנו משטרה, מחלק הסמים, מה יש לכם פה?' 'פסל'. הציצו קצת, לא התרשמו מזה שאנחנו עורכי-דין, ולבסוף שחררו אותנו.

"אל תתרשם מהספרייה", הוא לוכד את מבטי, "היא בדרך-כלל מלאה בספרי קריאה ושירה. עכשיו הכול ארוז". רמקולים גבוהים, של אוהבי מוזיקה, סמוכים למזנון. בסלון שני כיסאות יפהפיים, עור מתוח על עץ כהה, סט מפרו, "מערכת בת 100 שנה שהגיעה דרך אבא של לבנת".

דלפק כתום מפריד בין הסלון למטבח. וארד-אילון מספר על "אווירה מאוד נעימה של שהייה. נעים לשבת. לשחק. לצפות בטלוויזיה. אין מסכים בחדרים". מבעד לחלונות, מאחורי שולחן האוכל, קערת פירות, 6 כיסאות עם גב צר, "שיכיל את כל המשפחה", אפשר להביט החוצה לחצר: דשא, כדור צהוב, משטח אבן, שולחן עגול וספסל תואם. "משהו אייטיזי כזה, 'דאלאס'", מסכם ארד-אילון את העידן שעומד לחלוף עוד מעט, "הכול הולך להתפרק. אנחנו רוצים משהו יותר פשוט. בגינה לא נגענו כמעט. יש פה אוסף דקלים ייחודי, טרמפולינה, ערסל ומגרש כדורסל אמיתי מאחור. שני הבנים שלי משחקים, אסף באבו-גוש, קבוצה של הפועל ירושלים; ואיתי בשפיים, מגיל 5. יש לי שני בנים ספורטאים", הוא אומר ספק בגאווה ספק בפליאה, "אני בגיל שלהם הייתי טוב בפינג-פונג".

ילדות

"אמא שלי, עפרה אילון, נולדה ב-36' בתל-אביב הקטנה, תחילת ילדותה בסמטת לאן א' והמשכה ברחוב דפנה. לימים נישאה לאבי, אריה ארד, וגרה עימו בירושלים. שם נולדו איל, אחי הגדול, ואני. כשהייתי בן 3 הם נפרדו והיא עברה לקריית טבעון, התפתחה, למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, לימדה בחיפה ובסמינר אורנים, והעבירה סדנאות בעולם, באנגליה, בקוריאה-הדרומית.

"היא מומחית גדולה להתערבויות במשברים. בקוסובו, בתום המלחמה, ליוותה פסיכולוגים ואנשי חינוך. בתאילנד, אחרי הצונאמי, הדריכה אנשי חינוך ובריאות-הנפש כיצד לטפל בניצולים. וכשטבעה המעבורת בשטוקהולם, הייתה מעורבת בטיפול עצמו. היא עדיין גרה בטבעון, בבית שבו גדלתי. כשהייתי בן 7 וחצי, אמי נישאה בשנית לארודי, מהנדס במקצועו, וב-20 השנים האחרונות הם מנהלים הוצאת ספרים ומוכרים קלפים קוגניטיביים.

"אבא אריה נולד בהונגריה, 1934, בן יחיד. במלחמת העולם השנייה אביו הצטרף לבריגדה והוא נשאר עם אמו ומשפחתה בגטו בודפשט. רוב הגטו נספה, אבל הם לא פונו למחנות. רק כשסבתי נפטרה, הבנתי שהוא ניצול שואה, שאני דור שני. בבית הוא לא דיבר על זה. כשדובבתי אותו סיפר רק אנקדוטות, כמו איך השתין על חיילים גרמנים מבית נטוש וברח, או על החברה שלו בגטו.

"את אמי פגש בצבא, ברכבת. הם התחתנו כמקובל אז מהר מאד. בגיל 22 היה לה כבר בן, בגיל 24 שניים, ובגיל 27 הייתה גרושה, עם שני ילדים ותואר שני. הם היו עניים, אף אחד מהם לא בא מבית שהיה בו שפע. גרנו בדירת סוכנות. אבי עבד במשרד בחוץ, ואחר-כך ב'קול ישראל' עם גד לוי המיתולוגי, מהעורכים הכי כריזמטיים בשנות ה-60. הם עבדו ביחד, התגרשו ביחד, ואני והבן של גד חברים עד היום.

"אבי קיבל הצעה לעבוד בת"א, להיות עורך לילה ב'דבר', אז עיתון מוביל, שהפך לבית שלו 20 שנה, עד סוף הקריירה. ב-90' חלה בסרטן ונפטר כעבור 7 שנים, בגיל 63. קצת לפני שעבר ל'דבר', הכיר את נורית והתחתן איתה. נולדו להם יובל, כיום פרסומאי, יעל הג'ודאית ומיכל, חוקרת במדעי המוח, שעושה דוקטורט בפסיכו-ניאורולוגיה. להוריי בטבעון יש בת ושמה ביבי, היא אחותי, שעוסקת כיום בהנחיית קבוצות במכון של אמי.

"למה ארד-אילון? כי בגיל 9, בלי לשאול אף אחד, צירפתי את שם משפחתו של אבי החורג, ארודי אילון, בעלה השני של אמי. יש לי גם זיכרונות ויזואליים מירושלים, קריית יובל, רחוב בורוכוב, שכונה של סטודנטים וזוגות צעירים. זה נחשב אז סוף העולם, היום זה סופר-מיינסטרים. טבעון של אז הייתה מקום מקסים. מגיל צעיר הייתי עצמאי, כי אמא עבדה והייתה לנו רחל, מעין סוכנת בית. היו לנו מלא כלבים וחתולים ואני הייתי המון בחוץ, הולך ברגל, הכול נגיש. שיחקתי בוואדי, משחקי כביש, כדור, בריכה, ובגיל 16 היה לי טוסטוס. קראתי לו אבישג.

"ותמיד הייתי מאוהב, מצהיר בגלוי, אני זוכר אותן אחת אחת. מהר מאוד הייתי פעיל ציבורית, בוועד, במועצת תלמידים. היה לי דחף. יחד עם שמוליק אבוהב, היום ב'אור ירוק', ארגנו פעילות וולונטרית, התנדבנו בשכונות חלשות. הוא היה בן 17, אני 16. הייתי גם מדריך בנוער-העובד. בגיל 17 נסעתי לכנס התנועה השנתי באחד הקיבוצים. היה שם דיון אם לאחד את מועדוני הנוער-העובד עם תנועת הנוער-הלומד, התחלקנו לקבוצות והוחלט להתנגד לאיחוד. הגענו להצבעה ואני רואה שכולם מצביעים בעד. ואז שואלים: מי נגד? ואני, לבד, מרים יד. לא עלה על דעתי להחזיר את היד, התלהבתי להיות דעתן במקום להיות קונפורמי או לשקול שיקול פוליטי. זה עוד יניב לי הצלחות וגם יסבך אותי לא פעם. בשמינית כתבו עלי בעלון ביה"ס: 'עבר משברים מפלגתיים בגיל ההתבגרות'".

למה משפטים?

"בסוף השירות גרתי בירושלים ועבדתי כאיש ביטחון במלון קינג דייויד. לראשונה, נתקלתי בשחיתויות קטנות ובחיפוי עליהן, ועזבתי.

"היה לי חלום ילדות, ללמוד פילוסופיה ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אחד מחבריי למד משפטים וצחקתי עליו, כי עולם המשפטים נראה לי שטחי מאוד. זו הייתה תקופה מהנה, ברידג', אלכוהול, בחורות. סיימתי את התואר, לא ידעתי מה לעשות, והחלטתי לעשות תואר בפילוסופיה של המשפט. ואז פגשתי לראשונה את פרופ' רות גביזון, המורה הבכירה בארץ למשפט, שאמרה לי: 'קח כמה קורסים במשפטים ואני אעזור לך להירשם'.

"מצא חן בעיניה שבא למשפטים מישהו מפילוסופיה. במשך שנתיים, כל חודש-חודשיים, הייתי קורא ספר על תורת המשפט, ובא אליה לפגישה. אי אפשר לחשוב על שיטת לימוד טובה יותר למישהו סקרן. היא הקדישה לי זמן, חינכה אותי, זה היה מרתק, ונרשמתי למשפטים. למדתי מ-88' עד 92'. במקביל, סיימתי תואר שני בפילוסופיה.

"ב-90' פגשתי את אשתי הראשונה נוגה, ובגיל 32, עם תחילת ההתמחות בפרקליטות המחוז, התחתנתי. כל מתמחה בפרקליטות בירושלים עבד למעשה כעו"ד זוטר מול פרקליט המחוז עוזי חסון ז"ל. אחרי שלושה שבועות כבר הייתי בבית-המשפט, בדיון על מעצר עם הוכחות. זה נורא מעניין, בית-ספר לא נורמלי, אבל יש בזה יסוד של חוסר אחריות. לחסון היו כתפיים רחבות. יכולת לבוא אליו עם טעות, והוא נתן לך גב. הוא השפיע עלי ביסודיות ובמקצועיות ובאינטגריטי שלו. 'קל להגיש את כתב האישום הזה', היה אומר, 'אבל הוא לא נכון'. הבנתי כמה למדתי ממנו כשנהייתי עו"ד.

"הייתי שנה במחוז וחצי שנה במחלקת הבג"צים תחת אסנת מנדל. היה מעניין, אבל הייתה לי ביקורת על הדרך שהפרקליטות מייצגת. פעם הופעתי נגד אחד הפרקליטים הכי טובים, והרגשתי שבית-המשפט מקבל את דעתי. אמרתי לעצמי: 'זה לא בגלל מה שאמרת אלא בגלל התפקיד שאתה ממלא'. הבנתי איזה כוח נמצא בידיי, כי אני המדינה.

"אתן לך דוגמה: היה בג"ץ על השאלה האם ידועה בציבור יכולה להחזיק בשם הידוע בציבור. חופש הפרט מול הטעיה לפי משרד הפנים, כי הם לא נשואים. בג"ץ הכריע לטובת חופש הפרט, ושר הפנים אריה דרעי ביקש להגיש בקשה לדיון נוסף. הבקשה לא הייתה מופרכת, הגיעה לשולחני, ואמרתי שזו שאלה עקרונית מעניינת. משרד הפנים היה לקוח שלנו, אבל אז התחיל המהלך המשפטי נגד דרעי, והנייר חיכה על המגש עד שחלף הזמן לדיון נוסף".

זכרוני, מאפיה, מנבר, מרדכי

"רציתי לחזור למחוז, אבל עוזי חלה ונפטר, וקיבלתי הצעה להצטרף למשרד עוה"ד של אמנון זכרוני בת"א. הייתי אצלו 5 שנים, תחנה מאוד חשובה בקריירה. אצל אמנון זה לחיות בסרט, כל הזמן קורה משהו. הייתה לו היכולת להטיל עליך את המלאכה, לסמוך עליך ולהתערב רק כשהרגיש שצריך.

"הצטרפתי ל'תיק דרעי' וזה היה מרתק לראות את העולם מהצד השני. באתי עם אוריינטציה של תובע, התפיסה שלי הייתה שהפרקליטות עושה את הטוב והישר, והסנגוריה מפריעה. ופתאום, בבת אחת, הבנתי כמה אדם חזק, עם הפרקליטים הכי טובים, הוא חלש מול המערכת. כשהמאמנת שלי פגשה אותי היא אמרה לי, אמנם בצחוק, 'כמה מהר עברת מהטובים לרעים', אבל היה בזה משהו חד-ממדי, כי אני לא עברתי ל'רעים'.

להיות סנגור

"ב-99' פתחתי משרד עם חגי גרינשפון, היום איש-עסקים. ייצגתי את איציק מרדכי במעשה המגונה. זה מקרה עצוב מאוד שבו דעת-הקהל הכריעה. חלק מההתנהגויות שלו בזמן אמת אי אפשר להצדיק, אבל חלקן לא עבירות וחלקן התיישנו. לטעמי, היה משהו מלאכותי בהרשעה. כשאתה מנהל משפט ובחוץ אתה שומע את הצעקות 'איציק לכלא', אתה מבין שוב שכמה שאדם הוא חזק ונעזר בכוחות מקצועיים, הוא חלש מאוד נגד המערכת. בדרך-כלל הכיוון הוא להרשיע. ואתה מבין שלפעמים עו"ד הוא המאחז האחרון והיציב ביותר של הנאשם, האדם היחיד שהוא יכול לתת בו אמון, שמקדיש את עצמו להיאבק בזה, בלי קשר לשאלה אם מרשיעים.

"היום תוקפים עורכי-דין, חוקרים אותם, מקליטים עורכי-דין - מה שעשו לנבות תל-צור בתיק הולילנד הוא עוול נורא, הוצאה מההקשר - ואסור לו להתפשר על הנאמנות ללקוח.

"השותפות שלי היום היא עם יובל נחמני, ליטיגטור מבריק. גם אשתי, לבנת, עובדת איתנו, עוסקת בעולם הביטוח, רגולציה, רשלנות מקצועית. זו חוויה מיוחדת לעבוד ביחד. הכרנו בעבודה. והיא כוכב בזכות עצמה".

הטלטלה במשטרה

"אני שמח שמנקים את השורות במשטרה. מטריד לגלות שיש שם, בצמרת, ריבוי של תקלות משמעותיות, חמורות מאוד. הרבה סנגורים יודעים שבכל הדרגות יש בעיה של תרבות ארגונית לקויה, של טיוח, של אלימות משטרתית, של שימוש לרעה בכוח. אין אכיפה של מה מותר לשוטר לעשות בעת מילוי תפקידו, אין הקפדה על כך ששוטר חייב לומר אמת גם אם הדבר פוגע בסיכויי האכיפה. אלה דברים יסודיים.

"אם המשטרה, או מח"ש, מעגלים לעצמם את הפינות, המסר הזה עובר לכל רוחב החזית. צמרת שמעגלת לעצמה את הפינות לא יכולה לדרוש מהשוטר בשטח להיות קפדן.

"אין חודש שלא מגיע אליי לייצוג אדם שעוכב או נעצר סתם כך, בלי סיבה. זה קשור לתרבות השימוש בכוח, בעיכוב או במעצר. הקלות שבה אדם מעוכב או נעצר בישראל היא בלתי נסבלת. אתה רואה את כמות המעצרים המיותרים - אנשים לא עומדים לדין, ואם עומדים לדין, אין סיכוי שיורשעו, אבל גם אם יורשעו, לא הייתה סיבה לעצור אותם לצורך חקירה. בעולם המערבי לא מקובל לעצור אנשים לצורך חקירה אלא במקרים נדירים. הסטנדרט הוא חקירה ללא מעצר ומשפט ללא מעצר, להוציא מקרי אלימות קשים. זו המשמעות האמיתית של חזקת החפות, ואנחנו מאבדים אותה, אם לא איבדנו אותה כבר.

"יש זיקה בין השימוש בכוח חוקי, אבל מוגזם, לבין חציית הנורמות במשטרה. זה בדרך-כלל הולך יחד. כשגוף משתמש בכוח בצורה לא מבוקרת, הוא בדרך-כלל מעגל פינות ופחות מקפיד עם אנשיו".

סדר-יום

"אני קם ב-06:30. השעה הראשונה בבוקר מוקדשת לילדים: אוכל, התארגנות, הסעות. בשישי ובשבת אני כבר בים לשעתיים לפחות. בשנים האחרונות משתדל לא לעבוד אחרי 19:00. כמה פעמים בשבוע חוזר הביתה בארבע-חמש, להוציא את הילדים מהגן ומבית-הספר, ומשלים את השעות בלילה בבית. מתחיל לעבוד בערך ב-09:00, רק המקום משתנה: בית-משפט, משרד, פגישות בחוץ. במשרד אני כותב הרבה, לבד או בשותפות, נפגש עם לקוחות ומקיים ישיבות צוות, הכול נעשה מתוך תכנון קדימה של התיקים. אני מאוד מעורב. אחה"צ מרצה לשופטים, לפרקליטים, לחברי הלשכה, ובמסגרות לא-משפטיות. מגיע הביתה, ילדים עד הערב. קורא. שומע מוזיקה. מקדיש מעט מאוד זמן לטלוויזיה. הולך לישון ב-23:00-24:00".

לולא הייתי עו"ד

"הייתי מורה באוניברסיטה. או שהייתי כותב. זכיתי במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של העיתון 'את'. לסיפור קראו 'הניסוי', על אדם שמתאהב בדמות של דואר-אלקטרוני אוטומטי. כתבתי אותו ב-87'-88', עוד לפני שהיה דואר-אלקטרוני".

בעוד 10 שנים

"אני מקווה שבטיול סביב העולם".

רזומה

אישי: עו"ד דרור ארד-אילון (54) נולד בירושלים וחי בהרצליה. נשוי בשנית ללבנת קלינה (45, עו"ד). אב ל-5: 3 מאשתו הראשונה, נגה ארד-אילון - תמר (21, עובדת בעבודה מועדפת בערבה), נעמה (18, שמיניסטית) ואסף (13, תלמיד); 2 מאשתו השנייה, לבנת קלינה - איתי (8) ואיילה (3). אחיהם של הפרסומאי אייל ארד ומדליסטית הג'ודו יעל ארד

מקצועי: מתמחה במשפט פלילי וצווארון-לבן, משפט מנהלי, אתיקה מקצועית, לשון הרע והטרדות מיניות. מרצה לאתיקה ולתורת המשפט (האונ' העברית, חיפה, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת-גן). התמחה בפרקליטות מחוז ירושלים, במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה ואצל עו"ד אמנון זכרוני. שותף ומייסד "ארד-אילון ונחמני עורכי-דין". לשעבר יו"ר ועדת האתיקה*הארצית של*לשכת עוה"ד.*בין עורכי "ספר דייויד וינר, על משפט פלילי ואתיקה" (לזכרו של ד"ר וינר ז"ל)