אנחנו דור ממוסחר
את ערב המופע החד-פעמי "חוזרים לרוקסן" - מחווה מוזיקלי ללהקות הבולטות שפעלו במחצית הראשונה של שנות ה-90 ואשר מועדון רוקסן היה להם לבמה ולבית - אפשר לחלק לשני חלקים, או פשוט לתאר את אשר אירע: מופע המחווה הסתיים ברגע שאביב גפן עלה לבמה.
אבל נתחיל מההתחלה: את הערב פתחה להקת "מופע הארנבות של ד"ר קספר". הלהקה, שנותרה פעילה עד היום, לא רק שלא שינתה את הגוון ברבות השנים, אלא גם הוסיפה רובד אחר רובד בעיבוד ובעומק המילולי. "אחלום לנצח", שרו חברי הלהקה את אחד הלהיטים הגדולים שלהם - ושלהבו את הרבבות שהחלו ממלאים את ביתן 1 בגני התערוכה.
להקת "גן חיות" בהרכב חצי מקורי עלתה לבמה והלהיבה את הקהל עם כמה להיטי נצח ("חם ומתוק", "המוזיקה בפנים", "ירח כחול") ועם שיר בונוס של סולן הלהקה שרון מולדאבי (שמדורו הקבוע מתפרסם בעמודים אלה) - "כנפיים" מקריירת הסולו שלו.
"כרמלה גרוס ואגנר" סגרה את חצי השעה שהוקצתה לה בסיום הקבוע של הופעותיה מאז - בבית הסיום של השיר "כרמלה גרוס ואגנר", שהושר במלואו לפני כן, לצד "פרח שחור", "פרפרי תעתוע" וקאבר ל"אלינור".
"איפה הילד" עם "מה שעובר עליי", "נפלת חזק", "מישהו שומע אותי", "מסיבת התה של עליזה", "אחד אלוהים" - שנשמע אותנטי, כמו לא עברו 20 שנה. חמי רודנר צועק את הכאב והקהל האמין לו. אי אפשר שלא להאמין לו.
תאמרו מה שתאמרו על המילה נוסטלגיה, שקיבלה על עצמה משקל עודף של מילה גסה, כשאנשים החלו מתביישים להתגעגע לימי נעוריהם. אך נוסטלגיה הינה זיכרון מעורר רגש, לא בהכרח געגוע. זיכרון מהתקופה שבה אותן להקות העבירו אותנו את גיל ההתבגרות ואת הצבא. כמו ניחוח של בושם שמזכיר תקופה. שירים על כאב, על רגשות מכבידים, על התאהבות והבדידות שבקיצה, על תסכול וכעס. ואת הצעקה הזו צעקו המאזינים יחד עם הלהקות.
הזעקה המוזיקלית הזו נעלמה עם השנים, ואיתה כמו נעלמה הזכות לצעקה. הקהל ב"חוזרים לרוקסן" היה קהל רעב לצליל, למילים, לרעש המענג של אקורדים של כאב.
חכמת הבייגלה
"איפה הילד" ירדו מהבמה - ואיתם גם האנרגיות האדירות של הקהל. נפילת המתח לוותה בפרומו לבאות: וידיאו קליפ מושקע של שנים הולכות לאחור - בכל שנה מופיע אביב גפן אחר, צעיר יותר, מקושט ומאופר יותר.
"רק שלא ישים את התמונה שלו עם רבין", פלט אחד הצופים, שכנראה צפה בגפן יותר מפעם אחת מספר על אותו חיבוק מפורסם עם יצחק רבין המנוח על במת העצרת בכיכר, כאילו היה אותו מפגש אירוע מכונן בתולדות מדינת ישראל, ולא הרצח שלאחריו.
חצי שעה לכל מופיע, כולל לאביב גפן, הייתה מוציאה את המיטב מהערב, ומאביב גפן. אבל גפן התנכר לקונספט שהוא עצמו הגה (גפן יזם את האירוע, שהיה בחסות המותג "שבורים" של חברת בייגל-בייגל), וכמו אהוד ברק בכהונתו הפוליטית - גפן מילא את הדלי בחלב ואז בעט בו. הוא שר שירים מכל התקופות, כולל מהתקליט האחרון, מה שחיזק את הרושם - שכבר דובר בו בעקבות הפרומו הטלוויזיוני למופע - שכל האירוע היה לא יותר מאשר קידום מכירות למותג אביב גפן, ולבייגלה.
זה שיש חסות מסחרית זה בסדר גמור. נכון שקשה לנו, הדור של שנות ה-90, עם התמסחרות. קשה להתכחש לתחושת האי-נוחות, אבל אנחנו מבינים. זה מה שמאפשר אירועי תרבות. אלא שיצרנית הבייגלה, כמו אביב גפן בדיוק, נקטה בקידום מכירות בוטה. המסכים האלקטרוניים לא פסקו מלהרציד את הפרסומות למותג במשך כל הערב. ולקהל שבוי זו כבר הייתה מנת יתר של פרסום שקשה לשאת.
החשיבות של הערב הזה, מעבר להנאה העצומה ועוצמות הרגש, בכך שהוא עורר גם תקווה שלרוק יש עתיד והבנה שלמוזיקה אין גיל. ככה זה כש"המוזיקה בפנים". הלהקות שהופיעו ב"חוזרים לרוקסן" יכולות אפילו לצאת לסיבוב הופעות על בסיס המופע הזה.
