דואר זבל spam / צלם: thinkstock
בשנת 2008, לפני כ-6 שנים, ב-1.12.08, נכנס לתוקף "חוק הספאם" האוסר על שליחת פרסום מסחרי באמצעות מיילים, מסרונים (SMS), פקסים וחייגן טלפוני אוטומטי, ללא הסכמת הנמען.
החוק נועד להרתיע את המפרסמים מלהטריד את אזרחי המדינה בפרסומות מסחריות, וכן למנוע פגיעה בפרטיות הציבור, הפצת וירוסים אלקטרוניים, פגיעה באבטחת מידע וגרימת נזקים נלווים.
על-פי אותו רציונל, עברה בחודש שעבר, מספר ימים לפני פיזור הכנסת ה-19, הצעת חוק שנועדה להרחיב את ההגנה על הציבור על-ידי החלת חוק הספאם גם על הטרדות טלפוניות המבקשות תרומות (כגון "קבר רחל") בנוסף לפרסומים מסחריים.
לאחרונה קיבל חוק הספאם גב משפטי מבית המשפט העליון, כאשר במסגרת שני פסקי דין שונים נתן העליון פרשנות מרחיבה לגובה הפיצויים שניתן לתבוע ממפרסם אשר עובר על חוק הספאם. כך למשל, בעוד שהפסיקה של בתי המשפט לתביעות קטנות לא הייתה אחידה בנוגע להטלת הפיצוי המקסימלי על שליחת מסר פרסומי אחד - העליון קבע כי ניתן להטיל את הפיצוי המקסימלי של 1,000 שקל על כל מסר פרסומי, אפילו אם מדובר במסר בודד.
מאחר שמדובר בסכומי פיצוי נמוכים (עד 1,000 שקל לכל מסר פרסומי), הרי שהליכים משפטיים מכוח חוק הספאם מתנהלים בדרך-כלל בבתי המשפט לתביעות קטנות, כשבמקביל החלו להתנהל לאחרונה הליכים בבתי המשפט המחוזיים, במסגרת בקשות לתובענות ייצוגיות נגד המפרסמים.
ניהולם של ההליכים בתביעות קטנות נועד להקל על הציבור, שכן הליך בבית המשפט השלום מצריך לרוב ייצוג של עורך דין, ודי בכך כדי להפוך את ניהול ההליך להפסדי עוד לפני שהתחיל.
אלא שאליה וקוץ בה: על-פי (סעיף 60(ב) לחוק בתי המשפט, בתי המשפט לתביעות קטנות אינם מקבלים תביעות, אם התובע כבר הגיש 5 תביעות באותה שנה. כך נוצר מצב אבסורדי שלפיו הציבור מקבל עשרות מסרים פרסומיים במהלך השנה, אך אינו יכול לממש את זכותו לקבלת פיצוי מכל המפרסמים, בגלל הגבלה טכנית בחוק.
עובדה מצערת זו התגלתה בתחילת השנה לאזרח יעקב שטראוסר, שהגיש תביעה אחת נגד 18 מפרסמים בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים. תביעתו נמחקה בנימוק כי נוכח היעדר כל קשר בין המפרסמים, לא ניתן לנהל הליך אחד נגד כולם, ויש להגיש תביעה נפרדת נגד כל אחד מ-18 המפרסמים. בד-בבד, בית המשפט לתביעות קטנות הפנה את תשומת-לבו של התובע לכך שזכותו לתבוע מוגבלת ל-5 נתבעים בלבד, במסגרת של 5 תביעות נפרדות.
במילים אחרות, נוצר כאן מצב בעייתי, שלפיו המחוקק והפסיקה מרחיבים ומבצרים את זכותו של האזרח לא לסבול מ"זבל תקשורתי" - אבל במקביל הם מגבילים את האזרח מליישם את רוח החוק עקב מגבלה טכנית, שכנראה נחקקה בזמנה למטרות אחרות, של מניעת הצפת בתי משפט וסתימתם בתביעות-סרק.
וכך, כוונתו של המחוקק בחוק הספאם מחמיצה בחלקה את מטרתו. הגבלת זכותם של אזרחי המדינה לתביעתם של 5 מפרסמים בלבד בשנה, חוטאת למטרה האמיתית של חוק הספאם, מכשילה אותו, ובד-בבד מכשירה את המשך ההטרדות מאותן הפצות מטרידות של הפרסומים המסחריים לציבור הרחב.
הוספת חריג קטן, שלפיו ההגבלה על ניהול 5 תביעות קטנות בשנה לא תחול על תביעות מכוח חוק הספאם, יכולה להעניק לחוק את הכוח האמיתי הגלום בו - ויפה שעה אחת קודם.
■ הכותב, ממשרד גדעון קורן, מתמחה בדיני תקשורת, זכויות יוצרים וקניין רוחני.