סופה? סערה?
התמונות שרשת ABC שחררה לרשת האינטרנט בלילה שבין שישי לשבת, היו מרהיבות עין. מפלי הניאגרה האימתניים קפאו במקומם, ואת המים השוצפים בעוז החליפו גושי קרח עצומי ממדים וערימות ענק של שלג לבן כיסו את פני הקרקע. הקור העז במזרח ארצות-הברית שבר שיאים בני עשרות שנים. בבוסטון נמדדו 40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, ובניו-יורק הסתפקו במינוס 18.
ובישראל, המשיכו חזאי מזג-האוויר לתקוף אותנו במפות סינופטיות, כתבים עטופים בשלל שכבות וכובעים דיווחו מהמוקדים השונים; והשדרניות במהדורות המרכזיות נראו מבועתות מלילות הצינה שעוד צפויים לנו.
אבל סערה לא הייתה.
לא רוחות עזות. לא גשמי זעף. לא מטחי שלג כבדים. לא מופעי ברקים מאיימים. לא גלי ענק בחופי הארץ. וגם לא הצפות בשכונות שבהן הביוב קרס מזמן. מההבטחות ל"אירוע חריג" בהיקפו, מהאיומים לנזקים קשים, מהתחזיות התלת-ממדיות עתירות הפירוטכניקה, לא נותר כמעט דבר.
רק כותרות בנות שתי מילים בעיתוני המחר, עם תמונות של ירושלים המלבינה שבדרך-כלל מצטלמת היטב, נשיא שמבקש את אהבת הציבור בעזרת הטחת כדורי שלג בנכדיו, וראש-ממשלה שמתחנן להסחת דעת מפרשיות מביכות עם משפחתו המבוססת בתוך העיסה הלבקנית, שעוד מעט תיהפך לבוץ.
העיקר שהרייטינג של ערוצי הטלוויזיה המסחריים עלה בזמן שהטמפרטורות ירדו. אלה היו בסך-הכול עוד יומיים במדינת ההיסטריה, הפאניקה, ההפחדה, האיומים, הפוביות, הבהלה וטשטוש החושים.
פעם, לא כל-כך מזמן, גשם היה גשם, מבול היה מבול, סופה הייתה סופה, ואף אחד לא עשה עניין גדול ממצב המים בפאתי הכנרת. "סערה" הייתה מילה שהשתמשו בה רק מדי פעם, באירועים חגיגיים במיוחד, ולא כדי לתאר מערכת חורפית בינונית בהיקפה. אבל ישראל של 2015 היא מדינת המיתוג, הניפוח, ליבוי היצרים ומכבסת המילים.
וכפי שכל הישג ספורטיבי מועצם לממדי היסטריה לאומית, כך גם כל מופע גשם באמצע החורף הוא "סערה", "סופה", או "מערכת חורפית שמזמן לא ראינו כמותה". וההתנהלות בהתאם: המשטרה מדווחת על "היערכות מיוחדת", עיריית ירושלים מקימה "חדר-מצב", ונשימתם של האזרחים נעתקת לקראת הקרב הצפוי להם מול האויב החדש-ישן: מזג-האוויר הסורר.
לפני שנה וחודשיים, בדצמבר 2013, פקדה את ישראל סופה אמיתית. 300 מ"מ גשם ירדו תוך ארבע ימים, והשלג נערם לגובה של קרוב למטר. הרשויות, כמובן, לא היו מוכנות לכך, המבוכה הייתה רבה, וישראל הוכיחה שוב, בפעם המי יודע כמה, שהיא יודעת להיערך בדיעבד ולתכנן את צעדיה לאחור: אלפי נהגים נתקעו בתוך מכוניותיהם בכביש מספר 1, עשרות-אלפי תושבים חוו ימים ארוכים ללא חשמל ומים; המים לא זרמו בצינורות, כי איש לא דאג לבקש מהאזרחים להותיר ברזים מטפטפים; וגם מערכות הטלפון שבתו מפני שקווי הטלפון בישראל עדיין עיליים.
האם הפקנו לקחים? האם השקענו בתשתיות? האם קנינו ציוד מתקדם למקרה שאירוע דומה יחזור על עצמו? ודאי שלא. בישראל עסוקים בדיבורים במקום במעשים, בהפחדה במקום בפתרונות, בהאדרה עצמית של כל הנוגעים בדבר, במקום בקבלת אחריות על הכשלים. וכך, בחורף הבא נראה כי ניאלץ לצפות שוב במשדרים מיוחדים, בעיתונאים רועדים, בפוליטיקאים נואמים ובמפכ"ל המשטרה שמבטיח, בקול רגוע, שהכול יהיה בסדר.
הריטואל המדכדך הזה, במדינה מזרח-תיכונית פרובינציאלית, שבה החורף הוא בקושי זרזיף לעומת מה שמתחולל בבריטניה, בארה"ב, ובשבדיה יכול לשמש חומר-גלם נהדר למערכון מצחיק ולקומדיה משעשעת. רק חבל שהבדיחה, כמו תמיד, היא על חשבוננו.
