פרשת הפיטורים במפעלי הברום מעוררת סערת רגשות מובנת בקרב העובדים הוותיקים. הללו, לאחר שנים רבות של עבודה ובגיל מבוגר, מאוימים בפיטורים ללא אופק תעסוקתי חלופי. מה שפחות מובן הוא התנפלות הפוליטיקאים על תהליך הפיטורים כמוצאי שלל רב ערב הבחירות. מותר לשאול, בשמץ של חדשנות, היכן הם היו כל השנה.
הפיטורים במפעלי הברום מצטרפים לסכנת פיטורים במפעלים נוספים בנגב. עובדי מפעלי ים המלח חוששים, ובצדק, שהם הבאים בתור. לכך אפשר להוסיף פיטורים במפעלים נוספים וסגירת מפעלים אחרים. כל אלה מאיימים על הרקמה החברתית בנגב ועל כלכלת האזור השברירית ממילא.
המפעלים הכימיים בנגב הם אבן-יסוד בכלכלת האזור. הם מפרנסים עשרות-אלפי משפחות, שבתורן מזינות אלפי עסקים אחרים במעגלי תעסוקה נוספים. לכל פיטורים במפעל אחד, יש אפקט של אבן דומינו המאיימת להפיל את כל האחרות.
כלכלת הנגב עדיין איננה יציבה וחזקה כמו כלכלת המרכז. בניגוד ל"מדינת תל-אביב", שיעור ההשקעות בה זניח, ההיי-טק עדיין מועט ורמת השירותים בה נופלת באיכותה ובטיבה מזו של המרכז. למרות השקעה ניכרת של משאבים בשנים האחרונות, בעיקר בפיתוח תשתיות פיזיות, יישובי הנגב סובלים עדיין מהיעדר מקומות עבודה, מהשקעה חסרה בתעשייה ומרמת שירותים ציבוריים (חינוך, רווחה, בריאות) נמוכה.
מדי יום צפה ועולה בעיה זו או אחרת המדגימה את מצוקת הנגב: כאן חסרים רופאים מומחים, שם חסרים מורים וסגל הוראה. כאן נסגר מפעל, שם מפוטרים עובדים. הנושא צף ועולה בתקשורת, וגווע אחרי יומיים.
פרויקט העתקת בסיסי-ההדרכה של צה"ל לנגב, ובמיוחד של היחידות הטכנולוגיות, המודיעין והתקשוב, אמור לסמן נקודת-מפנה מכרעת ולשנות שינוי אסטרטגי במצב הנגב. לכן, כל גל של פיטורים, דווקא בנקודת-מפנה זו, עשוי להשליך גם על התהליך החשוב של הקמת בסיסי-ההדרכה החדשים.
אי-אפשר גם להפריד בין חברת הברום שנתונה בקשיים, כטענת ההנהלה, לקבוצת כיל, שהיא חברה רווחית מאוד. הברום הוא עדיין חלק מקונצרן רווחי שנהנה הן משימוש באוצרות הטבע ששייכים לכלל הציבור, והן ממענקים שקיבל מהממשלה שנים ארוכות, במטרה להבטיח כמה שיותר מועסקים בנגב.
יש טוענים, כי מדובר בקונספירציה של בעל-השליטה עידן עופר, שנועדה להוציא מהארץ בהדרגה את מפעלי כיל. יש אומרים שהוא נעלב ופגוע מהיחס הבוטה אליו בארץ. עופר יודע ומבין את החשיבות הקריטית שיש למפעלים הכימיים בנגב, מכל בחינה: כלכלית, חברתית ודמוגרפית. נכון, יש למצוא את האיזון בין שיקולים כלכליים לבין שיקולים חברתיים-תעסוקתיים-לאומיים. זה תפקידה של הממשלה: לאפשר את הכדאיות הכלכלית בדרך להשגת היעדים החברתיים. אך בד בבד על עופר לגלות אחריות ולעצור את הפיטורים בברום, תוך ישיבה עם ועד העובדים על תוכנית הבראה מוסדרת ומוסכמת, שתאפשר למפעלים להתחרות בהצלחה בשוקי העולם.
קיום מפעלי כיל חזקים כלכלית הם אינטרס של מדינת ישראל, של הנגב וגם של עופר. ישראל היא עדיין מדינה צעירה בהתהוות, וזקוקה לציונים חזקים שמאמינים ומשקיעים בה.
לכן, זו קריאה לעופר לחזור ולשקול את צעדיו. זו לא רק קריאה כלכלית, אלא גם קריאה ציונית ואישית. עידן עופר הוא נצר למשפחה ציונית מפוארת, שאחראית להקמת ולצמיחת כמה עוגנים כלכליים חשובים בישראל, ואסור לשכוח זאת. אסור לשכוח גם את תרומתה העצומה לחברה ולקהילה בדמות עשרות מוסדות תרבות, אמנות, בריאות ורפואה, שהיא סייעה בהקמתם, או תרמה להם.
עשייתה של המשפחה במשך שנים, וכן גם המענקים וההטבות שהעניקה המדינה למפעלים הכימיים, ולמפעלי ים המלח, חייבים לייצר תחושת אחריות אצל עידן עופר. מוטלת עליו חובה אישית-מצפונית ולאומית-ציבורית להמשיך מסורת מפוארת זו ולא להכריתה.
הכותבת, מקבוצת לוצאטו, פעילה בארגונים ועמותות לקידום הנגב