בורסה / צלם: רויטרס
השבוע האחרון של פברואר הוא "שבוע אמריקה חוסכת", אבל אזרחי המדינה לא הולכים לחגוג אותו. לא תחכה להם עוגה במשרד, ולא יהיו נאומים בטלוויזיה. אלמלא מאמרים כמו זה שלפניכם, הם אפילו לא היו שומעים עליו כנראה.
ויותר מזה, אילו היוזמה הזו, שהשיקה ב-2007 המועצה האמריקאית לחינוך לחיסכון, הייתה זוכה לשם מתאים יותר, השבוע הזה היה נקרא "שבוע האין-חיסכון האמריקאי".
כולנו גדלו על ברכי העובדה שיש שקרים, שקרים ארורים וסטטיסטיקה. האמת בכל הנוגע לאמריקאים ולחיסכון לגיל פרישה היא שרובם משקרים לגבי הדירוג הסטטיסטי שלהם, והם יצטרכו לשלם על זה מחיר יקר כשהאמת תצא לבסוף החוצה.
בשבוע שעבר דיווח המכון למחקרי הטבות לעובדים, EBRI, שהגירעון המצטבר הלאומי בתוכניות הפנסיה של האמריקאים הוא כ-4.13 טריליון דולר, כשהכוונה היא לכל משקי הבית שבראשם עומדים בני 25 עד 64. מדובר על סכום ששקול ליותר מ-15% מסך נכסי הפנסיה בארה"ב, לפי מכון החברה להשקעות, והסך הזה כולל תוכניות פנסיה של אנשים שכבר נכנסו לגיל הפנסיה. ככל שהגירעון עולה, התחזית לביטחון פיננסי לכל ימי חיי כולנו נעשית גרועה יותר.
מכון EBRI אומר למעשה, שבגלל אותם אנשים שלא חסכו, רוב האנשים מצויים בסכנה שלא תהיה להם בגיל הפנסיה הכנסה מספיקה לכיסוי הוצאות ממוצעות, הוצאות טיפול בעצמם לטווח ארוך והוצאות רפואיות בלתי מכוסות אחרות ליתרת ימי חייהם.
לאלו שיהיה להם גירעון חזוי, המספרים יהיו מכוערים. לבייבי בומרס (ילידי 1946-1964) יהיו חסרים 71,300 דולר לאדם במשק בית של זוג נשוי. רווקים או גרושים יסבלו מגירעון של 93,575 דולר, ונשים בודדות יסבלו מגירעון של מעל 104,800 דולר. המספרים גבוהים עוד יותר לבייבי בומרס צעירים יותר ולבני דור האקס, שנקודת האור היחידה שלהם היא שיש להם יותר זמן לסגור את הפער ולשנות את סיפור החיים הפיננסיים שלהם.
מי שחסרים לו 100,000 דולר, כשהוא פורש לגמלאות, צפוי להפסיד הכנסה שנתית של כ-4,000 דולר מהחסכונות שלו (בהנחה שהוא יכול לשמור על החיסכון ולחיות על תשואה של 4% ממנו בשנה). אם הוא אינו יכול לסגור את החודש מבלי לגעת בחיסכון שיש לו, כל משיכה מהחיסכון תנמיך את ההכנסה העתידית ותוריד עוד יותר את רמת החיים שלו.
במסגרת שבוע החיסכון האמריקאי, המועצה לחינוך לחיסכון תפרסם את סקר אומדן חסכונות משקי הבית שלה לשנת 2015; ואין סיבה להניח שהתוצאות יהיו שונות בהרבה מהסקר של לפני שנה, שממנו התברר שרק שליש מהאמריקאים חש שהוא ערוך לעתיד הפיננסי ארוך הטווח שלו.
יש כלל אצבע, שנגזר מסקר השקעות של פידליטי שנעשה ב-2012, שהראה שעובדים זקוקים לפי 8 מהשכר השנתי האחרון שלהם כחיסכון, כדי לעמוד בהוצאות הפנסיה הבסיסיות. היעד של פידליטי היה להשיג 85% מההכנסה לפני הפרישה לפנסיה, והם קבעו ציוני דרך למדידת ההתקדמות לקראת היעד הזה: עובד/ת צריכים לחסוך בערך משכורת של שנה עד גיל 35, שלוש משכורות שנתיות עד גיל 45, וחמש משכורות שנתיות עד גיל 55.
זה מחזיר אותנו לשקרים שאנשים מספרים לעצמם על הסטטיסטיקה. מהניסיון שלי קיימים חמישה שקרים עיקריים כאלו. אם אתם אומרים אותם לעצמכם, אתם צריכים לחגוג את שבוע החיסכון האמריקאי בקריאה של המחקרים, הערכת מצבכם והתאמה של הגישה שלכם למציאות. הנה חמשת הגדולים.
"יש לי זמן להדביק את הפער"
זמן הוא רק רכיב אחד של בעיית החיסכון. אם הבור הפיננסי שאתם חופרים תוך גידול המשפחה וביסוס עצמכם הוא עמוק מספיק, יכול להיות שאף פעם לא יהיה לכם די זמן.
בנוסף, "להדביק את הפער" אומר לפעמים לשנות את ההרגלים שלכם - להוציא פחות, להקצות יותר לחיסכון ואולי לעבוד יותר זמן ולדחות את הפרישה. זה אפשרי, אבל זה גם מניח שהתוכניות שלכם לא נהרסות בגלל אובדן העבודה; למצוא משרה בכירה חדשה זה תהליך שעלול להיות מכוער ומשפיל, או בעייתי בגלל בעיות רפואיות.
"אני מתכנן למות בלי גרוש"
חיסכון לגיל פרישה הוא עניין של לבנות ריפוד שיימשך כל החיים, ויועצים פיננסיים רוצים שהכסף הזה יחיה יותר מהחוסכים ויעבור לדור הבא, מפני שזו הדרך היחידה להבטיח שתחיו את כל ימיכם בנוחות פיננסית.
למות בלי פרוטה אומר שאתם מכלים את הנכסים שלכם כאשר החיים שלכם מתכלים. אין שום רע ברעיון הזה, למגינת לב היועצים שלכם. הבעיה היחידה היא שהתזמון שלכם חייב להיות מושלם. אחרת, בשארית חייכם תהיו נטל על משפחתכם, וכסף יהיה דאגה קבועה. אף אחד לא מחויב להעביר ירושה לצאצאיו, אבל נסו לא להעמיד את יקיריכם בפני הבעיות הכספיות שלכם.
"אף אחד במשפחה שלנו לא נזקק לטיפול ארוך-טווח. כשיגיע הזמן שלנו, לא נגרור את זה"
אמא שלי ממש אמרה לי את זה לפני שנים, במהלך דיון על ביטוח סיעודי לטווח ארוך, ואני ממש מקווה שיתברר שהיא צודקת. הבעיה היא שזו לא אסטרטגיה פיננסית, אלא משאלת לב.
החיים לא תמיד מסתדרים לפי התוכניות והתקוות שלנו, וגם לא תמיד מחקים את החיים של הורינו. כשאנחנו מתכננים את חיי הפרישה שלנו, שאלת מפתח אחת תמיד צריכה להישאל: "מה יהיה אם אני טועה?"
"חברות ההשקעות רק מנסות להפחיד אותנו כדי שנחזיק את הכסף אצלן"
נכון, חברות שירותים פיננסיים מרוויחות עלינו; ונכון, אפשר בהחלט להסתדר גם בלי היעדים האידיאליים שלהן של חיסכון לפנסיה. אבל פרישה כזו מעבודה ליתר ימי חייך דורשת תמיד הרבה כסף. אם אין לך את הכסף, חברות ההשקעות לא מסתירות ממך את הקשיים שיהיו לך.
"כשיגיע הזמן, אם לא יהיה לי מספיק, אני אסתדר"
אם לא שינית את ההרגלים שלך כדי לחסוך יותר כעת, אין סיבה לצפות שתשנה אותם בעתיד, מפני שתמיד תדחה את ההגדרה של העיתוי הנכון לעשות את זה. בסופו של דבר, אתה תסתגל למצבך החדש, מפני שיאזל לך הכסף ולא תהיה לך ברירה. עדיף להסתגל במנות קטנות עכשיו.
* כל הזכויות שמורות ל-MarketWatch.com 2015