בנימין נתניהו / צילום: רויטרס
חסד עשה שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בעדותו לפני כמה ימים בוועדת ההקצבות של בית הנבחרים, בהסתפקו באזכור קצרצר בלבד, תמצית שבתמצית, של דברים שאמר נתניהו בשימוע בוועדה אחרת של הבית, בספטמבר 2002, כחצי שנה לפני הפלישה האמריקאית השניה לעיראק. נתניהו היה אז אזרח ישראלי פרטי, אך חשוב מספיק (בכל זאת, ראש ממשלה לשעבר) כדי שהרוב הרפובליקני בבית הנבחרים דאז יזמין אותו להכשיר את הקרקע למלחמת יש ברירה בעיראק: להאציל מחוכמתו על מחוקקים רופסים, מתעבי שפיכויות דמים, ולחזק ידיהם של הניאו-קונסרבטיבים שדחפו את ממשל בוש (הבן) לבעוט את סדאם חוסיין מארמון הנשיאות בבגדאד.
אין ספק שנתניהו עשה את שליחות מזמיניו, ותרם, ולו רק במקצת, כמלוא האצבעון מקסימום, להחלטה לצאת למלחמה הנואלת ההיא. לא לשווא ולא במקרה דלה קרי את העדות העתיקה הזו של נתניהו. עתה, בפרספקטיבה של כמעט 15 שנה, מנסה השר האמריקאי להראות, שדברי נתניהו באותו פורום מכובד מצביעים על נכות מנהיגותית: שיקול דעת חסר, יכולת אנליטית לקויה וכושר חיזוי מדיני תמוה, שנראים, במבט לאחור, כמבוססי התלהמות בומבסטית. המסר של קרי הוא: האם נאומו המתוכנן של נתניהו, מחרתייים, לפני מליאות שני בתי הקונגרס, יהיה חף מנכויות העבר? האם מהאיש הזה נשאב תבונה? הוא יטיף לנו מוסר? זה נשק חדש בארסנל הממשל כלפי ראש ממשלת ישראל: לעג מהול בבוז, שנועד לקעקע מראש את אמינות המסרים במה שעיתונים אמריקאיים מגדירים כ"נאום חייו" של ראש הממשלה.
החץ המושחז שירה קרי לעבר נתניהו בשבוע שעבר היה טבול ברעל: "ראש הממשלה היה גם בוטה מאוד, עם הפנים לעתיד, (כאשר דיבר ב-2002) על חשיבות פלישה לעיראק בניצוחו של ג'ורג' בוש. כולנו יודעים מה עולה בגורלה של ההחלטה הזו". קרי (שלא הזכיר שהוא עצמו הצביע בעד הפלישה לעיראק ב-2003) קשר איפוא את נתניהו לאחת מהטראומות הגדולות של מדיניות החוץ האמריקאית אחרי וייטנאם וסיפק בעצם לעולם לינק מילולי לאותה עדות של הפוליטיקאי הישראלי הבוטה: צאו ולמדו מה אמר לנו נתניהו פעם ואחר כך חשבו האם אתם רוצים להתייחס להטפות שלו ברצינות עכשיו.
למי שילך בעקבות הלינק ויקדיש קצת זמן לאותו שימוע ב-2002, עלולים דברי נתניהו בו להיראות הזויים במקצת, גם במבט לאחור ובוודאי עתה. "אני חושב שבחירת עיראק (כיעד לפלישה) היא בחירה טובה, בחירה נכונה", אמר אז האזרח נתניהו ורמז אפילו שהדחת סדאם חוסיין עשויה לשמש מקור השראה להמונים הנידכאים באיראן השכנה להפלת משטר האייתאללות שרובץ על צווארם.
"השאלה אינה האם להפיל את המשטר בעיראק אלא מתי", אמר המומחה הישראלי. "השאלה אינה האם אנו רוצים להיות עדים לשינוי משטר באיראן, אלא כיצד לחולל את השינוי הזה". כדבריו: "אם יופל משטר סדאם, אני יכול לערוב לכם שיהיו לכך השלכות חיוביות עצומות על האיזור... המשימה, ההזדמנות הגדולה והאתגר אינם רק להפיל את המשטר (בעיראק) אלא גם לחולל שינוי בחברה ולהתחיל בכך תהליך של דמוקרטיזציה בעולם הערבי כולו... ואני חושב שהאנשים במדינה הסמוכה, איראן, צעירים ורבים אחרים, יאמרו שחלף זמנם של משטרים כאלה, של עריצים כאלה".
כאמריקנולוג גאה השכיל נתניהו להשחיל את הבנתו העמוקה בתרבות הפופ האמריקאית לקוף המחט של הפוליטיקה המזרח-תיכונית: הנייטיבס במזה"ת כל כך צמאים למוצרים של הוליווד עד שהם יעלו על הבריקדות בגללם. על פי עדותו בקונגרס אז, הוא יעץ פעם לבכירים בסי.איי.איי כך: "אם אתם רוצים לקדם שינוי משטר באיראן, אינכם צריכים להשתמש בכל כלי הריגול המסורתיים. מה שאתם באמת צריכים הם כמה משדרים גדולים מאוד, חזקים מאוד, שישדרו את 'מלרוז פלייס' ו'בוורלי הילס 2050' (השגיאה במקור, ר.ד.) לטהראן ולכל איראן, מפני שזה החומר החתרני. זה מה שהם (האיראנים) רואים - הילדים, הצעירים. הם רוצים אותם בגדים יפים, אותם בתים ואותן בריכות שחיה (שלאמריקאים יש)". קרוב לוודאי, שהיום הוא היה מעדיף לגנוז את הדברים.
נתניהו חזה אולי את האביב הערבי (שבוודאי לא הפציע בגלל מר גורלו של סדאם) אם כי לא את פירותיו המרים, אך הוא לא הצליח להבין מה שברור לאנליסטים רבים כבר מתחילת המאה: הפיכתה של עיראק לקליפה ריקה, משוללת צבא יעיל (עד היום, למעשה), יצרה ריק בזירה הגיאו-פוליטית המזרח-תיכונית, וזה התמלא במהרה במזימות ההתרחבות האימפריאליסטיות של איראן השיעית, שמצאה עצמה משוחררת מהנטל המתיש של מלחמה מתמשכת עם אויב סוני אכזר. ובמילים אחרות: נתניהו, כמו ממשל בוש, לא השכיל להבין שיריבות נצחית בין בגדאד לטהראן היא נכס אסטרטגי למערב בכלל ולישראל בפרט, יריבות שהמערב צריך להכיל, לא להצמית. איראן החזקה, האמביציוזית של היום היא, במידה רבה, תולדה של הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003, אותה פלישה שנתניהו שימש לה נער עידוד, זוטר ככל שהיה אז.
וההכרה שראש הממשלה הנוכחי של ישראל מוסיף לשאת על גבו חטוטרת של שיקול דעת חסר או פגום מחלחלת גם בוושינגטון העכשווית, ולא רק מפני שקרי רמז על כך. "העובדה היא, שאם (נתניהו) אכן יישא את נאומו בקונגרס הוא יכווץ במידה דרמטית את השפעתו בארה"ב ויבטיח יחסים גרועים עם הממשל בוושינגטון בשנתיים הבאות, ועובדה זו מצביעה על פגם בתהליך הסקת המסקנות של נתניהו", כתב בסוף השבוע דייוויד רותקופף, העורך והמו"ל של קבוצת פורין פוליסי מגזין.
ובאמת, האם נתניהו אכן מאמין שנאומו ישנה משהו? שהוא יתרום תשומה כלשהי לתהליך קבלת ההחלטות בממשל? המחוקקים הרפובליקנים אכן בכיסו, אבל לא (רוב) הדמוקרטים. את אובמה כבר מחק רה"מ בפועל כבן-שיח ושותף בשנתיים הבאות, כפי שהודו גורמים בלשכתו, ואין ספק שאובמה מחק אותו חזרה. (למען האמת, לעולם לא נדע מי מחק את מי ראשון). אפיק ההשפעות הזה כבר נעול לפני ישראל, כפי שיודע שגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר. נשיא ארה"ב צועד בטוחות לקראת הסכם עם איראן אם רק האייתוללות לא יציבו בדרכו מכשולים גדולים מדי. כל יזמת חקיקה של הרפובליקנים להטיל סנקציות חדשות, או להדק את הישנות, בתקווה להרגיז את איראן ולמוטט את המו"מ עימה, תיפול שדודה לפני מאכלת הווטו הנשיאותי - והדמוקרטים לא ינקפו אצבע כדי לבנות רוב חסין וטו עם הרפובליקנים, כי נתניהו עלב בהם, ביזה אותם והשפיל את מנהיגם בלי למצמץ. ולשם מה?
ככה סובבים גלגלי ההיגיון בגולגלתו של ראש הממשלה? זו דוגמה לחשיבה אסטרטגית מרחיקת לכת של פוליטיקאי שמדמה עצמו לצ'רצ'יל? האם הנאום נועד רק לשחרר קיטור? להיטיב עם הרפובליקאים הישראלים ואחיהם האמריקאים? להקסים את הבוחרים בישראל על חשבונם של משלמי המיסים בארץ?
הנזק כבר נעשה וישראל היא שתישא בתוצאות. "נתניהו שורף את הגשרים לממשל הדמוקרטי בוושינגטון, אך הממשל הדמוקרטי בוושינגטון שורף את הגשרים לממשל הרפובליקני בירושלים (אם יהיה כזה בעוד כמה שבועות)". לצערי, איני יכול לייחס את הפנינה הזו לעצמי אלא לדיפלומט ישראלי, אי שם על כדור-הארץ, שבחר להישאר בעילום שם, אך נשבע שהוא רחוק מאוד מלהיות היחידי בסגל הדיפלומטי הישראלי שחושב כך. השגריר דרמר יהיה אחד מהקרבנות של שריפות הגשרים המשתוללות עתה.