נאום רה"מ בנימין נתניהו בניו-יורק ומצב התחזוקה בבית ברחוב בלפור, מעסיקים אותנו יותר מדברים חשובים אחרים. נראה, כי שכחנו שיום הבוחר הוא ההזדמנות שלנו, האזרחים, להשמיע את קולנו בדברים המהותיים בחיינו, ולהשפיע על דרכה של המדינה בנושאים שצריכים להיות בראש סדר העדיפויות שלנו. נושא החינוך, שהוא מהעיקריים והחשובים בחיינו, לא מושמע בימים האלה.
אף שחינוך והשכלה הם המפתח לקידמה ולרווחה אישית וחברתית, כי "האדם שבטנק הוא שינצח", והשכלה היא פתח למוביליות כלכלית וחברתית, אין להם מקום בראש העיסוק התקשורתי והציבורי לקראת הבחירות. ונזכיר שוב, אחד האתגרים הגדולים שיעמדו בפני ראש-הממשלה הבא ושר החינוך שימנה, יהיה צמצום הפערים הבלתי-נסבלים בחברה הישראלית. וחינוך הוא הבסיס לכך. בישראל 2015, ככל שתהיה עני יותר ותתגורר ביישוב חלש יותר - כך יהיו הישגיך החינוכיים נמוכים יותר. עתידו החינוכי והתעסוקתי של נער בן 14 מהפריפריה - כמעט נקבע מראש. והיכן ההצעות לשיפור התמונה העגומה לקראת בחירות 2015?
והתמונה עגומה מאוד. כבר בחינוך לגיל הרך ניכרים פערים חריפים בין מרכז לפריפריה: בבחינות המיצ"ב, נמצאים בתי-ספר בקריית-אונו וגבעתיים בראש טבלת המצטיינים, בעוד שבתי-ספר בקריית-מלאכי ובקריית-שמונה נמצאים בתחתיתה. בישראל, מספר הילדים הממוצע בכיתה הוא 27.6, לעומת 21.2 במדינות ה-OECD, דבר שמציג את רמת ההשקעה הציבורית בחינוך. גם בחטיבת-הביניים, צומת חשוב המפלח את הנוער הישראלי למסלולים של עיוני ולא-עיוני, של תעודת-בגרות מלאה או חלקית, מפגרת ישראל מאחור.
כ-50% מתלמידי התיכון זכאים לתעודת-בגרות (נתוני משרד החינוך לשנת 2012) אבל עם פערים ענקיים בין מרכז לפריפריה - בעוד בקריית-אונו וברמת-השרון הזכאות היא 80%, בכפר-קרע, רמלה ובית-שמש היא צונחת לכ-40%. ההשכלה הגבוהה חולה באותה מחלה: לפי נתוני הלמ"ס אחוז הסטודנטים לתואר ראשון בקרב האוכלוסייה עמד בשנה"ל תשע"ג על 14.4%, כשרובם מיישובים מבוססים כלכלית - 20.5% לעומת 13% בלבד מעיירות-פיתוח, ורק 7.5% ביישובים הערביים. ההוצאה הציבורית הממוצעת לחינוך עלתה בשנים האחרונות במדינות ה-OECD, בעוד שבישראל היא הלכה והצטמצמה.
לפערים בחינוך יש השלכות על הפערים באיכות החיים: לפי מדד ג'יני, ישראל מדורגת חמישית בעולם המערבי באי-השוויון בחברה. כך שברור כי לראש-הממשלה ולשר החינוך בממשלה הבאה צפויה מלאכה רבה. נדרשת כי תהיה כאן תוכנית ברורה, ישימה, נטולת סיסמאות, שתתבסס על כמה נקודות בוערות:
שיפור הישגי תלמידי הפריפריה מהגיל הרך באמצעות תוכניות חומש להשוואת ההישגים בבחינות המיצ"ב בין בתי-הספר החלשים לחזקים, ויישום האיסור הקבוע בחוק להקבצות בחינוך היסודי; העלאת שיעורי הזכאות לתעודת-בגרות בפריפריה, דרך הגדלת המגמות העיוניות לבגרות מלאה; חיוב משרד החינוך להגיש לכנסת דוח שנתי על היקף הכספים החוץ-תקציביים במערכת החינוך (כספי רשויות מקומיות, הורים, עמותות וכד'); הגדלת תקצוב דיפרנציאלי של משרד החינוך ליישובים "הנמוכים" בדירוג הסוציו-אקונומי; מענק מעבר לכוח הוראה מצטיין שיבור לפריפריה; חיזוק ההנעה של צעירי הפריפריה ביכולת להשיג בגרות מלאה ולימודים גבוהים, ע"י תקצוב בתי-ספר עבור תוכניות להגברת מוטיבציה ואמונה עצמית; סיורים במוסדות להשכלה גבוהה ותוכניות רציניות למעקב וללמידה אישית.
להשקעה בחינוך השפעה ישירה על נושאים של עוני ושוויון, והיא תקבע את עתידנו כאן. החינוך הוא הבסיס. רק תוכנית ברורה וישימה לשיפור תמונת החינוך ופערי החינוך, תאפשר לנו לחיות חיים טובים יותר בחברה טובה יותר, שנים רבות קדימה. אנחנו חייבים לצפות מנבחרי הציבור להיות מחויבים לחינוך, הרבה לפני נושאים אחרים, ודורשים מהם להשמיע תוכנית ברורה. זו היא דרישה להעמיד את נושא החינוך בראש סדר העדיפויות הציבורי. אחריה, ובהתאם להיענות לה, נוכל לבחון מה הוא הפתק הנכון בקלפי.
הכותב הוא מנכ"ל אייסף -
קרן בינלאומית לחינוך