כריכת הספר הנסיכים
גיל סמסונוב מוכר לציבור הישראלי כפרסומאי מוביל בתחומו, אבל יש לו זהות נוספת מוכרת פחות - הוא קשור ב"משפחה הלוחמת", אותו דור שני לאנשי האצ"ל והלח"י, שפרשו מהדרך המרכזית של היישוב היהודי, נלחמו בבריטים, הוכפשו בידי השלטון בישראל ולבסוף, בדורנו, הפכו בעצמם לשלטון.
השבוע התקיים אירוע ההשקה של הספר "הנסיכים" שכתב סמסונוב, אליו התקבצו רוב נשואי הספר - הדור השני ללוחמי המחתרות הללו, ששמו לעצמם משימה גדולה, אפילו אם לא ממש הבינו שכך היה, כפי שמתאר סמסונוב בראיון ל"גלובס": "רוב האנשים לא מבינים את התופעה. גם אלה שחוו אותה, כמו ציפי לבני, רובי ריבלין ויאיר שמיר, לא מבינים את עוצמת כני השיגור הללו. אם אתה שואל את מרידור, לבני, אולמרט, לנדאו ואחרים מה מניע אותם, זה מתחיל אצלם כבר כילדים. הם נלחמו בבית הספר מול המורים על דפי ההיסטוריה, שקוממו אותם. הם באו לתקן את ספרי ההיסטוריה, לעזור להורים במלחמה על כבודם. כמו שלבני אמרה - 'כשהחברים שלי מרדו בהורים, אני מרדתי עם ההורים'.
"כל אחד מספר שנלחם בבית הספר מול המורים. לכולם אותו הסיפור. כשגדלו, הם המשיכו לעזור להוריהם במהפך. הם היו הרגליים שלו. אלה היו 10,000 חיילים קטנים שהלכו לעשות מהפך באוניברסיטאות ואחר-כך את המהפך ב-77', יחד עם עיירות הפיתוח".
הדבר נכון גם מבחינת סמסונוב, שרוחו עוצבה דרך הסליק שהטמין אביו בזכרון יעקב כפעיל בלח"י ובעיקר דרך סבתו, שנהגה לשלוח לאורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר ורביזיוניסטים אחרים ריבות עם כסף מוטמן, כדי לסייע להם. כך הוא יצא לעבודת M.A ודוקטורט בנושא, והספר הוא תוצאת העבודה הזו. "עכשיו דיברתי עם ההורים שלי. אמרתי להם 'אתם חושבים שהייתי הולך להרפתקה המטורפת הזו, עם ההשקעה הזו, של 32 שנות מחקר, ויה דולורוזה, לולא המרכיב של המחויבות? מחויבות אליכם אישית, אליכם כדור, גם לכתיבה של ההיסטוריה באופן שונה ממה שלמדתי אני. בסוף זה חוזר לתמונה שאני עומד כילד מול סגן השר אהרן ידלין ומקריא לו פסקה איומה ונוראית מספר ההיסטוריה, ושואל 'אלה פרזיטים? פשיסטים? אני צריך לקרוא כך על אנשים שעשו כה הרבה למען העם הזה?'".
- במה שונים נסיכי הליכוד מנסיכי הפוליטיקה הישראלית האחרים - הרצוג, דיין, ידלין, לפיד ובעולם קנדי, בוש ונהרו-גנדי?
"זה לא נפוטיזם. ההורים לא רוצים את הילדים בפוליטיקה. הם גם לא עוזרים להם שם. מי קידם אותם? 'הדודים' - חברים במשפחה הלוחמת. אני זוכר כילד שאני רואה את הדודים הללו מסתכלים על דן מרידור ובני בגין הצעירים בהשתהות, הם רואים נסיכים.
"יש סנדלר בן סנדלר וכדורגלן בן כדורגלן. בהרבה מקצועות הילדים הולכים בעקבות הוריהם, גם בפוליטיקה. מה ששונה כאן שאין פיזור אלא קבוצה אחת שבאה מתוך קבוצה אחת. במפקדות האצ"ל והלח"י היו בסך הכל 15 איש, ותראה כמה ח"כים יצאו מהדור הראשון והשני - שמיר, אלדד, בגין, מרידור, לנדאו, לבני, הנגבי. הילדים גדלים כמעט באותה תקופה, עולים כמעט באותה תקופה. זה גל. דור בלי תהיות ושאלות".
- וכשהם מגיעים לשלטון, מתחילות המורכבויות, גם ביחס להוריהם.
"הם עצמם מגיעים לשלטון ושם האידיאולוגיה עדיין חשובה, אבל יש גם מציאות. יש הסכם אוסלו. מה עושים עם אוסלו? מה עושים עם העם ההוא על הגבעות? (הפלסטינים י.מ). אי-אפשר להתעלם ממנו. בכל זה הם מתפצלים באופן שאף אחד לא עשה כמותם".
- הנסיכים העזו לצאת מהדרך האידיאולוגית של ההורים רק כשאלה מתו, משורה שחרר רק המוות - של ההורים.
"נכון. יש נאמנות קיצונית. אני רואה את ההתרגשות אצל ציפי לבני כשהיא מדברת על הוריה, הערצה שאין כמותה. במשך הרבה שנים הייתה גם אחוות אחים, עד שהגיעו לשלטון. השלטון מפורר".
סיפורם של הנסיכים משרטט יותר מכל תרבות של נאמנות. במשך חצי יובל שנים מנחם בגין הפסיד מערכות בחירות אחת אחרי השניה ומעמדו כמעט ולא עורער. בתנועה הרביזיוניסטית והצאצאיות הפוליטיות שלה היו במשך 90 שנה חמישה מנהיגים בלבד. בתרבות אידיאולוגית כזו קשה שלא לתהות שאולי זו אחת הסיבות למעמדו האיתן של בנימין נתניהו בליכוד.
סמסונוב: "זה התחיל בז'בוטינסקי שהיה במעמד של מצביא עליון, מנהיג אלמותי, וממשיך בבגין. במובן זה, התנועה הרוויזיוניסטית, על ממשיכותיה, לא הייתה תנועה פוליטית אלא המועדון של המשפחה הלוחמת. תראה את בגין ושמיר. הרעיון הוא שמנהיג מסיים את דרכו כשהוא מת או פורש. כך גם היה אצל נתניהו ב-1999, אז הוא פרש, לא הפרישו אותו. שרון היה היחיד שעמד בפני הדחה. כשאולמרט, כסטודנט, ניסה בשנות ה-60 לדבר נגד בגין, כולם קמו עליו וגם בשנות ה-80 לא סלחו לו, לצעיר שהחציף פנים למנהיג".
- ציפי לבני, בתו של קצין המבצעים הנועז של האצ"ל, עומדת כיום בראש המפלגה שנידתה אותם. מה חושבים במשפחה הלוחמת על הנסיכה שערקה?
"לא יגידו בקול, אבל לוותיקים יש טעם חמוץ מאוד. הם לא שונאים, בעיקר כואבים, לא מאמינים שקרה להם דבר כזה. כי איתן ושרה (הוריה של לבני י.מ), הם ליבת המשפחה הלוחמת".
לדברי סמסונוב, גם הסביבה הקרובה יותר השפיעה על ההשקפה של הדור השני, שהתרחקה אצל חלקם מההורים: "אם ההורים היו מאוחדים בשורות האצ"ל ולח"י, הילדים גדלו כבר בערים הגדולות - ברחביה, שיכון ותיקים וצפון תל-אביב, שהפכו בהמשך לשכונות מבוססות של השבט הלבן, עם חברים שברובם היו ציונים כלליים, מפא"יניקים, לא מפלגתיים.
"כמעט כל חבריהם היו שמאלנים. אחר-כך, בנות הזוג שלהם באו מבתים של שמאל - אצל רובי ריבלין, דן מרידור, רוני מילוא ואהוד אולמרט יש 'נישואי תערובת'. בבית הנשים יותר דומיננטיות. הרי הגברים בעבודה ציבורית, והילדים הופכים לשמאלנים. הבית מטה אותם שמאלה".
לפי סמסונוב, גם ראש הממשלה בנימין נתניהו משתייך לנסיכים, אפילו אם אינו נתפס כזה: "אם בני בגין הוא הנסיך הטבעי, כ'בן המלך', נתניהו הוא הנסיך הנבחר. מיהו הנסיך? זה שדור המרד החליט כך לגביו. לכן נתניהו הוא ה-נסיך, כי הוותיקים החליטו עליו, הכריזו עליו, עוד כשהיה שגריר באו"ם וביקר בארץ. זה היה סיפור אהבה, הם הרגישו אצל ביבי את ז'בוטינסקי. והם דומים בהרבה מובנים. נתניהו גדל בבית שהיה אולי הכי אידיאולוגי. אביו בנציון היה מזכירו של ז'בוטינסקי, בעצם שר החוץ שלו, ייצג את ז'בוטינסקי בארה"ב והוביל את המאבק בנושא האזהרה מהנאצים".
- איך הרקע הזה משפיע על נתניהו היום, למשל בבואו לנאום בקונגרס?
"הקשר כל-כך מובהק שקשה לתאר. הפעולה של נתניהו כל-כך דומה לפעולה של אבא שלו שבשנות ה-30 עמד והתריע מפני הסכנה הקיומית של השואה. 'לעם היהודי יש בעיה לזהות סכנות', אמר בנציון ואומר עכשיו הבן".
מנחם בגין עם עוזי לנדאו הצעיר
ציפי לבני התינוקת עם הוריה