פטיש דין משפט גזר דין עתירה דין וחשבון / צלם: פוטוס טו גו
בית המשפט העליון דן בשנת 2002 בעתירת המדינה נגד הפעלת שירותי רפואה פרטית (שר"פ) בבתי-החולים הציבוריים בישראל. בדיון בעתירה נגד השר"פ, השוותה המדינה את האפשרות של האזרח לבחור את הרופא שיטפל בו ברפואה הציבורית (כפי שקורה בשר"פ) לאפשרות לבחור שופט שיעניק שירותי בוררות בשעות אחר-הצהריים בבית המשפט ללא אישור המדינה (4253/02).
האפשרות של האזרח לעשות "פישינג" ולבחור לעצמו את השופט שידון בעניינו בשעות הערב עדיין אינה קיימת, אבל כפי שעלה מהכתבה הראשונה שפרסם "גלובס" על הליכי הבוררות בארץ, ייתכן שאנחנו לא כל-כך רחוקים משם.
כאשר הליכי הבוררות נערכים בשוק הפרטי על-ידי שופטים בדימוס ועורכי דין בכירים, כאשר המוסדות לבוררות ובוררים גובים מהצדדים המתדיינים שכר שעתי של 2,000 שקל ויותר, וכשהליך בוררות יכול להגיע לעלויות של מאות אלפי שקלים ואף למיליון שקל ויותר - ברור כי הדרך לקבלת השירות המשפטי המהיר והחשאי הזה פתוחה רק לעשירים, וסגורה בפני השאר.
במילים אחרות: ההפרטה של מערכת המשפט - כבר כאן. וכפי שאומר עו"ד יובל אלבשן, דיקן פיתוח חברתי בקריה האקדמית אונו, "הליך הבוררות בישראל מהווה מסלול עוקף בתי משפט לעשירים בלבד. במקרה הטוב אפשר להשוות אותו לשר"פ במערכת הבריאות; ובמקרה היותר מדויק ל'מסלול המהיר' שבו העשירים ובעלי המאה חולפים ועוקפים את אלה שעומדים בפקק של בתי המשפט".
עו"ד אלבשן הוא אמנם פעיל חברתי למען שכבות חלשות, אבל גם עורכי דין ובוררים בכירים מודים כי הלכה למעשה, הליך הבוררות בישראל שמור כמעט רק לאמידים ולמי שיכול להרשות לעצמו הליך משפטי אקסקלוסיבי, יעיל וחשאי, שיאפשר לו להימלט מההליכים הרגילים בבתי המשפט הכורעים תחת העומס, ומדיונים שהם פעמים רבות ארוכים ולא יעילים.
לדברי עו"ד יוסי שגב, שמייצג בהליכי בוררות ואף משמש כבורר בעצמו, "בוררויות גדולות, שהן הבוררויות שמתנהלות בפני הבוררים המובילים, מגיעות למאות אלפי שקלים ויותר. אני מנהל עכשיו, מתחת לרדאר, בוררות בהיקף של מאות מיליוני דולרים, והתשלום בה ודאי יגיע למאות אלפי שקלים. גם בבוררות שבה ייצגתי את הגיאולוג יוסי לנגוצקי מול חברת סקורפיו, כל אחד מהצדדים שילם לבורר, השופט המחוזי בדימוס, בעז אוקון, 350 אלף שקל ובסך-הכול 700 אלף שקל".
זה הרבה מאוד כסף
שגב: "700 אלף שקל זה תשלום מוצדק לחלוטין, ואפילו יוצא זול בהשוואה לניהול הליך כזה בבית המשפט, שבו האגרה גבוהה, והוא נמשך שנים. אוקון עבד על התיק הזה שעות רבות מאוד, וצריך היה לערוך בדיקה מקיפה ומעמיקה של שנים רבות אחורה".
השופט המחוזי בדימוס דן ארבל (71), ששימש בעבר כמנהל מערכת בתי המשפט, חצה את הקווים ומשמש היום כנשיא "המוסד הישראלי לבוררות עסקית". כלומר, ארבל הוא גם מומחה גדול ליחס בין מערכת הבוררות הפרטית והעשירה לבין מערכת בתי המשפט הענייה והסובלת מעומס תיקים בלתי נסבל.
גם ארבל - שמשמש בעצמו כבורר ומקבל שכר שעתי של עד 1,600 שקל עבור שעת בוררות - מודה כי "הליך הבוררות נועד רק למי שיכול להרשות לעצמו. בוררות טובה בעיקר לחברות שיש להן מחזור עסקי, והן יכולות להרשות לעצמן לנהל את זה בבוררות ולא בבית משפט, כי זה יותר נוח ויותר יעיל".
- כמנהל בתי המשפט לשעבר, האם אינך מוצא טעם לפגם בכך שרק עשירים יכולים להרשות לעצמם הליך משפטי מהיר ויעיל?
ארבל: "הליך הבוררות אכן מתאים רק למי שיכול לאפשר לעצמו, אבל זה לא מיוחד למערכת המשפט. אנחנו חיים בקפיטליזם, וכן, מי שיש לו יותר יכול להרשות לעצמו יותר: אם אתה טס במחלקת עסקים באל-על - אתה מקבל שירות יותר טוב מאשר במחלקת תיירים; ואם אתה לקוח של בנק הפועלים או של בנק לאומי, ויש לך יותר כסף בחשבון - אתה מקבל שירות יותר טוב, כי אתה נמצא במחלקת בנקאות פרטית. מעוטי יכולת לא יכולים ללכת לבוררות. זה ברור".
- מדוע בעצם הם מנועים מההליך הזה?
ארבל: "כי לא כדאי לקחת תיקים קטנים לבוררות, היות שהיא יקרה. בתיקים גדולים האגרה של בתי המשפט מאוד גבוהה, אז כדאי ללכת לבוררות. בתיק של 20 מיליון שקל, למשל, האגרה שצריך לשלם בבית המשפט היא חצי מיליון שקל. אם אני, נניח, מנהל בוררות כזו בתמורה ל-200-300 אלף שקל עבור 200 שעות עבודה, זה יותר משתלם לצדדים, והם גם מרוויחים את היתרונות הנוספים של הבוררות - הם יכולים לבחור את הבורר, ההליך חשאי, יעיל, וכדומה.
"חברות רוצות - ובצדק - לנהל את הסכסוכים שלהן בדלתיים סגורות, כי אחרת עלול להיגרם נזק למוניטין של החברה. בתיקים קטנים פשוט לא כדאי לנהל בוררות. אם בא אלינו מישהו עם תביעה של 100 אלף שקל, אנחנו אומרים לו פשוט 'לא כדאי לך'. עם תיק של פחות ממיליון-מיליון וחצי שקל לא שווה ללכת לבוררות".
- זה די עצוב שרק מי שיש לו כסף יכול "להתחמק" מהמערכת העמוסה של בתי המשפט ולקבל פתרון יעיל.
ארבל: "כן, יש בעיה. אני מסכים שיש כאן בעיה. הייתי מנהל בתי המשפט במשך 6 שנים וכיליתי את ימיי בהתחננויות לאגף התקציבים באוצר, להוסיף עוד שופטים ועוד מבנים. זה מאוד קשה, כי אתה צריך להתחרות בביטחון ובחינוך ובתחומים אחרים שמשוועים לתקציבים.
"אני ייחלתי לכך שיכפילו לי את כמות השופטים. אז מה זה עזר לי? לא הוסיפו תקציב, וכמויות התיקים לא רק הולכות וגדלות, אלא שהתיקים גם נעשים יותר ויותר כבדים, ועורכי הדין מעמיסים את בתי צהמשפט, והשופטים לא יכולים לעמוד בזה".
לדברי בורר נוסף שהוא שופט בדימוס, הקושי העיקרי בנוגע להליך הבוררות מתרחש כאשר הבוררויות נעשות בהפניה לבוררות של הצדדים על-ידי בית המשפט - להבדיל ממקרים שבהם הוסכם מראש בין צדדים לפנות לבוררות אצל בורר מסוים. "אני יודע על מקרים שבהם בעלי דין אומרים שהם הגיעו לבוררות ללא ברירה, כי לא היה להם נעים מהשופט שהפנה אותם לבורר".
לדבריו, "השופטים מפנים לבורר ספציפי שהוא פעמים רבות חבר שלהם, וכך בתי המשפט חולשים במידה רבה על שוק הבוררויות הגדול. יש אנשים שמנסים להיכנס לשוק הזה, והם לא מצליחים. השופט רוצה להציע בורר או מגשר מוצלח, והוא לא מכיר את כולם, אז הא מציע אנשים מבין מי שהוא כן מכיר".
- אז מה הפתרון למי שאין לו אפשרות?
"יכול להיות שבית המשפט צריך היה לקבוע מחיר לבוררות, כמו שיש מחיר שקבע החשב הכללי באוצר (החשכ"ל), שלרוב הוא מכובד. פתרון אחר יכול להיות שהשופט יציג מראש לצדדים רשימה של הבוררים ושל המחירים שהם גובים, ויאפשר להם לבחור בורר בצורה נוחה וללא כפייה".
לדברי הבורר, "המעלה המרכזית של הליך הבוררות עבור צדדים שסיכמו מראש על פנייה לבוררות, ולא הופנו אליה מבית המשפט, היא שהם יכולים לעשות 'שופינג' ולבחור את הבורר שידון בעניינם. לשופינג הזה יש כמובן מחיר".