כפתור הווליום התקלקליום אחרי שהתפזרה עצרת "החליפו את השלטון" שהתקיימה בכיכר רבין בתל-אביב, אחרי שהשלטים הפוליטיים כבר נתלו במקומות אחרים, והפסולת נאספה מרחבת העירייה, נזכרו ביאיר גרבוז.
בשעת נאומו עצמה נכחו במקום כמה וכמה עיתונאים, חלקם כמסקרים ואחרים כמשתתפים, אולם התקשורת המרכזית על מהדורותיה התמקדה בנאומו של מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר.
גרבוז, על קמעותיו, קבריו ואליליו, לא היה בפוקוס של איש. כמעט יממה עברה עד ששבר המשפט של האמן הוכתר רשמית כ"סערה", והיום הוא כבר מתנוסס על שלטי חוצות של מפלגות פוליטיות.
נאומו של גרבוז אמנם נישא במה שנחשב לכיכר האומה על חגיגותיה ואסונותיה, אך בינו ובין דבריו של אבי פליטת-הפה הישראלית בת-זמננו, דודו טופז - פעורה תהום. המקום הוא אותו המקום, אז קראו לו מלכי ישראל, והיום כיכר רבין, אז הדובר היה מלך הבידור הישראלי, היום הוא איש שמאל שחלק ניכר מהציבור לא ידע עד אתמול את שמו.
"הצ'חצ'חים" הכריעו אז בחירות, "הקומץ" הכריע לכל היותר את כמות הכניסות בכמה אתרים. טופז שילם אז בקריירה שלו לכמה שנים טובות, ומה יקרה לגרבוז? אין לו אפילו קמפיין שאפשר לפטר אותו ממנו כפרזנטור.
יותר משההבדל בין רמת הבולטות הציבורית של הדוברים בעצרות השמאל לפני 35 שנה ובין היום מעיד על מצבו של השמאל, הוא מעיד על התקשורת. ניכר - וכבר הבחנו בזאת ביתר שאת בזמן מבצע "צוק איתן" - כי כפתור הווליום התקלקל, וגם האזוטרי זוכה לתהודה נטולת פרופורציה הגיונית.
תקשורת חיה על עוצמה גבוהה. בעיקר זו המבקשת לפנות לקהל רחב ככל האפשר ולהתוות סדר יום ציבורי. על אחת כמה וכמה תקשורת שמעוניינת להחליף את השלטון, ונראה שיש כאן כזו.
אלא שכיום קשה מאוד לייצר עוצמה כזו. היום כבר אין נאומים כמו נאום ה"צ'חצ'חים" של 81', שגם אז סוקר רק בעיתון "הארץ", שמותירים עם שלם פעור-פה ומשנים גורלות. בדיוק כשם שאין יותר דודו טופזים, שמופיעים על המסך ומנתצים בכוח נוכחותם לבדה שיאי צפייה. אין יותר בגין שימיס לבבות ומחיצות. לא בכדי אף פוליטיקאי לא מצליח לייצר סביבו אהדה כה רבה בכוחות הכריזמה שלו לבדה, והמנהיג המנוח מגויס שוב ושוב לתעמולת בחירות כדי לחסות בצלו.
ככל שהתרבו ערוצי המדיה, מאחד, לשניים, לשלושה ואז לאינספור ברשתות החברתיות - כך הלך והתפוגג המונח "חשוב". זה לא משנה שאנחנו עדיין מדינה של מהדורות מרכזיות, מדורים ראשיים ומדורות שבט. הקשב ירד, הסבלנות פחתה, הדבק שמחזיק כותרת בראש סדר היום הולך ומתרופף. ממש רואים את הזיעה הניגרת ממצחם של העורכים הראשיים, בעיקר באתרי האינטרנט המובילים, במאמצי-השווא להגשים את חלומו הרטוב של כל עיתונאי ולהביא את הסיפור שיכריע את הבחירות האלה. אבל זה לא עובד. לא כי סיפורים חזקים ודרמטיים לא קיימים, אלא כי פשוט נראה שלאיש כבר לא באמת אכפת יותר מדי מכלום.
לא מסמך ויתורים, לא עמותות, לא בקבוקים, לא דוחות מבקר. "שוקולד". בלב מערכת בחירות הרת-גורל זו, בקע לפתע סיפור השוקולד בטיסת ישראייר וסירב לרדת מהכותרות במשך ימים ארוכים. פוליטיקאים חיוורים השתדלו לשלב את השוקולד במשנתם כדי למשוך קצת יחס, אבל יוק. גיבורי הטיסה לוורנה אינם מוכרים או משמעותיים, אבל העוצמה - פשוטו כמשמעו, במובנה האקוסטי - ביקעה את חומות תשומת הלב הציבורית. הכלום הזה היה כל-כך רועש, עד שהוא הפך לממשי.
זה הקונספט התקשורתי היום. זה לא מי אומר, זה לא איפה, ובטח לא משנה מה. זה משנה כמה חזק ומכוער הוא אומר את זה. לכן דמויות שוליים מגזריות הנעות על הציר המוביל לסהרוריות, כמו יאיר גרבוז וחגי הוברמן במאמרו המקומם באתר ערוץ 7, תופסות נפח מופרז במדיה.
השוליים מתקפלים פנימה אל קפלי השיח, בעידוד עורכי התקשורת הדומיננטיים שפשוט מנסים בכל דרך לעמוד בסף הריגוש הגבוה שהם מבטיחים לקהלם. זה לא שאנשים לא רוצים לדעת, הם פשוט לא מצליחים לשמוע.
