קרחון Knik Palmer region / צלם: נפתלי הילגר
"הצ'ק חזר?!", הצאר הרוסי אלכסנדר ה-2 המופתע הרים גבה, בניסיון כושל להסתיר את דאגתו מפשיטת רגל. השנה הייתה 1867, הקופה הרוסית הייתה ריקה ומכירת אלסקה הייתה אמורה לתת זריקת עידוד נחוצה לכלכלה הרוסית. אחרי שהפרוות היקרות של מאות אלפי לוטרות עטפו בנעימים את עשירי רוסיה והפכו ללהיט החם בחורפים הצוננים של מוסקבה, ואחרי שחיית הים השעירה כמעט נכחדה, הרוסים איבדו עניין בחלק הצפוני של יבשת אמריקה, משם הגיעו הפרוות. כ-130 שנה אחרי גילוי אלסקה באחד ממסעות הגילוי היקרים בכל הזמנים, הרוסים כבר לא ממש ידעו מה לעשות עם "אמריקה הרוסית" שלהם.
את אלסקה "גילתה" משלחת חקר של הצי הרוסי ב-1741. את המשלחת הוביל ויטוס ברינג הדני - זה שלימים, המצרים שגילה, אלה המפרידים בין אסיה (סיביר) לצפון אמריקה (אלסקה) נקראו על-שמו. ב-1784 התיישבו באזור לראשונה ציידים וסוחרי פרוות רוסים. אלה היו אמורים להיות ראש החץ לתוכנית התיישבות שלמה, שמעולם לא התממשה. הגישה אליה הייתה קשה, והצאר ראה בה מטרד בלבד לאור החובות של רוסיה אחרי מלחמת קרים.
עשו את עסקת חייהם
השאלה הייתה למי מוכרים את השטח העצום, הקפוא והחשוך הזה בקצה הצפוני של יבשת אמריקה. הקנדים לא הביעו עניין, וגם חלק מחברי הקונגרס האמריקאי לא ממש ידעו מה לעשות עם המרחבים המושלגים בכתר היבשת. בסופו של דבר, השאיפה להרחיב את הגבולות הטריטוריאליים של האימפריה האמריקאית המתפתחת ניצחה את השכל הכלכלי הישר, והנשיא ג'ונסון חתם על הצ'ק. אך שמחת הרוסים הייתה קצרה: כעבור זמן קצר, חרטה ממשלתית זמנית גרמה לביטול הצ'ק. כעבור כחצי שנה הקונגרס אישר סופית את העסקה, והרוסים קיבלו צ'ק חדש על סך 7.2 מיליון דולרים (כ-114 מיליון דולרים במונחים של היום). גם המבקרים הנוקבים ביותר של העסקה הבינו שלא בכל יום קונים אדמה במחיר של כ-6 סנטים לדונם. כדי להבין את גודל המציאה, נזכיר כאן כי באותה התקופה נבנה בניו יורק גשר ברוקלין בעלות של כ-15 מיליון דולרים, פי שניים ויותר ממחירה של אלסקה כולה.
בשלב זה אף אחת משתי המדינות עדיין לא הבינה שבזה הרגע האמריקאים עשו את עסקת חייהם. ועדיין, במשך כשלושים שנה, ארצות הברית לא התייחסה לרכש החדש, וחברי האופוזיציה בוושינגטון לעגו לעסקה ה"מיותרת". משמעותה התחילה לחלחל רק בסוף המאה ה-19. חיילים אמריקאים נשלחו לאלסקה כדי לבדוק מה באמת יש שם חוץ מקרחונים ונופים מרהיבים. זאת הייתה תחילתו של עוד חלום אמריקאי, או, אם תרצו, סיפור סינדרלה אלסקאי: בשבעים השנים הבאות התגלו באלסקה זהב, נחושת, כסף, מקורות גז ונפט - והכול כיד המלך. ועדיין לא הזכרנו את המשמעות הגיאו-אסטרטגית של אמריקה הרוסית לשעבר. ודגי הסלמון, הו, דגי הסלמון!
ובכל זאת, רק ב-1959, כמאה שנים אחרי הרכישה, אלסקה שודרגה ממעמד של טריטוריה למעמד של המדינה ה-49 של ארצות הברית. כיום איש לא לועג יותר לעסקה הרווחית ביותר שהממשל עשה אי-פעם (גם אם במקרה). הרוסים, לעומת זאת, התחילו להפנים את הטעות.
כיום מתגבשות תנועות בלתי רשמיות שטוענות להחזרת אדמות אלסקה לאימא רוסיה. כדי לתקן את הנזק של המכירה הפזיזה, נרקמת לה יוזמה רוסית שחופרת עמוק בתוך מרכול הטיעונים המשפטיים וטוענת שהמכירה לא הייתה חוקית מלכתחילה: חברי קונגרס אמריקאים לקחו שוחד מהרוסים כדי להסכים למכירה. האמריקאים שילמו בצ'ק ולא בזהב, כפי שסוכם במשא ומתן. אך "ההפרה הבוטה ביותר" של הסכמי המכירה אירעה על-פי הרוסים דווקא לאחרונה: הממשל באלסקה החל לאפשר נישואים חד-מיניים, דבר שמפר את תנאי המכירה אשר קבעו שיש לשמור על הסטטוס קוו החברתי... האם ולדימיר פוטין וברק אובמה בדרך למלחמה קרה במלוא מובן המילה?
לבד ביער שורץ דובים
לקנות או לא לקנות - זו כבר לא השאלה כיום. לעומת זאת, לפגוש דוב או לא לפגוש דוב, זו השאלה הנוקבת, המטרידה ובעיקר הרלבנטית שאתה שואל את עצמך השכם בכל בוקר. הרי מדי שנה מתועדים במרחבי אלסקה כמה וכמה מפגשים בין דובים למטיילים, שמסתיימים לרוב כשידו של הדוב על העליונה. לפגוש או לא לפגוש? התשובה תלויה במטרה. יומיים שהיתי בעיירה הומר (Homer) שבקצה חצי האי קינאי (Kenai) בהמתנה לתנאי מזג אוויר המאפשרים טיסה לפארק קטמאי (Katmai), שבו אחד הריכוזים הגדולים של דובים שחורים בצפון אמריקה. תנאי מזג האוויר הקשים לא אפשרו טיסה, וגרמו לשינוי היעד והמטרה גם יחד. היעד החדש: קרחון גריבינק המבודד במפרץ קאצ'מק סמוך להומר. מה שמפריד בין הים לקרחון הוא יער גדול וחשוך, ולכן המטרה החדשה היא, במיוחד כשאתה נוסע לבדך, לא לפגוש דובים - אפילו לא מרחוק.
בדרך אל היעד, נהג מונית המים שלי, קארל שמו, מרגיע אותי: "אני הורדתי שם כבר הרבה טיילים, ורק מעטים פגשו דוב. אם אתה במקרה פוגש אחד, תתנפח קצת, ותעשה את עצמך גדול יותר ממנו, זה עשוי להרשים אותו ולשכנע אותו שעדיף לו לחפש פירות יער. דבר איתו ברגוע, ותשתדל לא לעמוד בין דובה לגורה. הדובה עלולה להילחץ, וזה בדרך כלל קטלני. דובים לא אוהבים שמפתיעים אותם. לכן, תוך כדי הליכה ביער תעשה פשוט הרבה רעש, דבר בקול רם, אפילו תשיר", חוץ מזה, מרגיע קארל, הדובים בדרך כלל לא תוקפים או טורפים בני אדם, יש להם מספיק פירות יער שהם יכולים לאכול. אבל אני ממש לא רגוע. מה שקארל לא סיפר לי הוא שכדי שדוב יהיה שבע, הוא צריך לאכול מאתיים אלף פירות אדומים וקטנים ביום. ומה אם הוא לא מוצא מספיק? ומה אם גם עונת דגי הסלמון קרובה לסיומה?
קארל לא מגיב יותר למלמולים המפוחדים שלי, מוריד אותי בחוף, וקובע שניפגש בעוד כמה שעות בנקודת איסוף אחרת. זוהי הגרסה האופטימית. קארל מתרחק עם הספינה שלו. אני יוצא אל היער הסבוך בהחלטה נחושה להימנע משירה. למה לי להרגיז את הדוב עם זיופים צורמים? אני מחליט לדבר. בקול רם והרבה. הבעיה היא - על מה מדברים שעתיים ללא הפסק, כאשר היחיד שמקשיב לך זה אתה עצמך? ואולי הדוב הנסתר, זה ששומע אדם לבדו בטבע שמדבר אל עצמו, יגיע לבד למסקנה שלא כדאי להתקרב ליצור משונה שכזה.
שעתיים שלמות אני מברך בקולי-קולות את אשתי, את הילדים, את המשפחה ואת החברים. אבל כמה חברים כבר יכולים להיות לאדם מן הזן שמסתובב לבדו ביער חשוך שורץ דובים? אני מוסיף לרשימת המבורכים את החברים מבית הספר היסודי, את חבריהם ואת קרוביהם. כשגם רשימה זו מיצתה את עצמה, ברכותיי מתמקדות בכלל עם ישראל. כששמות המבורכים אוזלים סופית אני נאלץ להתחיל מחדש.
עוצמת טבע אדירה
עוד חצי שעה של ברכות מביאה אותי בבטחה לאגם המיוחל, המנוקד קרחונים קטנטנים וכחלחלים. אכן מראות מרהיבים, כפי שקארל הבטיח מראש. תנאי מזג האוויר השתפרו, ויחד עמם גם מטרותיי. הטייס הצעיר הסכים לעלות לאוויר לטיסה קצרה את מטוסו הקל (מאוד) ולהנחיתו בחוף ים מבודד בשמורת קטמאי הקרובה להומר. המטרה: לצפות (מרצון) בדובים שחורים, רבים ורעבים. הדובים היו עסוקים במרדף אחרי דגי סלמון והתעלמו מאיתנו בהפגנתיות. ובכל זאת, ליתר ביטחון, אנחנו, קבוצה של 12 טיילים, נשארנו קרובים זה לזה כדי לעשות רושם של בעל חיים גדול ורחב. הדובים לא ממש רואים היטב, וכל עוד לא אכלנו דגים, לא הלכנו לדוג ואנחנו לא מדיפים ריח דגים, הם לא מתקרבים ליצור הקבוצתי הגדול שלנו. כך אמר הטייס, והרבה יותר מרגיע להאמין לו מאשר לחשוב שאולי הדובים שוקלים בכל זאת לגוון את תפריטם לקראת החורף.
באלסקה צפיפות האוכלוסין של הדובים גבוהה יחסית (כ-130 אלף דובים שחורים ודובי גריזלי), אך צפיפות האוכלוסייה האנושית היא בין הנמוכות בתבל: בשטח שגדול פי שלושה מצרפת (1.7 מיליון קילומטרים רבועים) חיים כ-750 אלף תושבים בלבד, פחות מאשר בירושלים. לו שררה במנהטן אותה צפיפות אוכלוסין כמו באלסקה, כ-38(!) תושבים בלבד היו מאכלסים את האי הניו יורקי הצפוף כולו. לו הייתה אלסקה מדינה עצמאית, אוצרות הטבע השופעים וצפיפות האוכלוסין הדלילה היו הופכים אותה למדינה השישית בעושרה בתבל, בעלת תוצר לאומי לנפש שמעל 60,000 דולרים בשנה. אבל המעטים שבאים לחיות כאן מתמודדים עם דובים, חושך, בדידות וקור.
אלסקה גדושה בהזדמנויות להרפתקאות, כאלה שהטבע מכין לנו וכאלה שאנחנו מכינים לעצמנו. מסוק ללא דלת מגשים לי חלום ישן: רגליים קשורות למגלשי המסוק ואני מצלם מן האוויר את שדות הקרח העצומים של קרחון Knik ואת הרכסים שסביבו. אגמים בגוונים כהים מבצבצים בין צורות ביזאריות של גושי קרח כחולים. עוצמת טבע אדירה.
כשמתבוננים בתמונות האלה שצולמו מלמעלה, קשה לזכור שמזג האוויר הצונן הזה אינו אלא אשליה מסוכנת. התחממותו של כדור הארץ בולטת במיוחד באלסקה. גם אם אנחנו לא רואים את זה, הקרחונים נמצאים בנסיגה מתמדת ומהירה. הנופים משתנים לעתים מיום ליום. נכון, אקלים כדור הארץ נתון לשינוים מאז ומעולם. אך השינוי הזה, שממנו אנחנו כל-כך מתאמצים להתעלם בשנים האחרונות, אינו שייך למעגל הטבע. השינוי הדרמטי, הקטלני והמהיר ביותר שכדור הארץ ראה אי-פעם הוא מעשה ידי אדם.
התחממות כדור הארץ והפשרת שדות הקרח משפיעות לא רק על אלסקה. אם נמשיך בקצב הזה ונמיס "רק" מחצית מכמות הקרחונים שבכדור הארץ, מפלס הים יעלה בכארבעים-חמישים מטרים. עלייה כזו תהפוך את תל אביב לאטלנטיס החדשה, את מודיעין לעיר חוף, ואת ואדי ערה לפיורד מרהיב.
בעיר פיירבנקס (Fairbanks) אני פוגש את נדב וייס מרחובות. אייל, בעל דוכן הפלאפל הצפוני בתבל, ממש ליד בית הכנסת הצפוני ביותר בעולם, לא נבהל: "שנים חייתי בנגב, ועכשיו אני כבר תשע שנים באלסקה. גם פה וגם שם ארבעים מעלות. מה זה משנה אם זה מינוס או פלוס - בכל מקרה מפעילים את המזגן".
רק שפיירבנקס חשוכה יותר ממצפה רמון. בחורף השמש עושה טובה ומציצה לכמה שעות ביום בלבד על דוכן הפלאפל של נדב, וגם זאת בזווית נמוכה. אבל בלילות, בלילות מתחילה ההצגה הגדולה. זוהר הצפון, המופע הלילי המחשמל של הטבע, הוא האטרקציה הגדולה של מרכז אלסקה. גם ותיקי התושבים עדיין מתרגשים מהמראות המרהיבים של הסופה הירוקה שמשתוללת בשמיים הכהים. אני מתמכר במהירות לחוויה, ובחצות הלילה השני כבר יוצא ללא ליווי לתצפית. אני מקים את החצובה, ממקם את המצלמה, נדרך לקראת זיקוקי הטבע, שומע רעשים שבוקעים בחושך מבין העצים, ובורח כל עוד נפשי בי למקום יותר מאוכלס. עוד אחד המקומות שבהם אתה לא רוצה לפגוש דוב.
מידע מעשי
ציוד: מומלץ לקחת חומר דוחה יתושים וציוד נגד גשם בכל עונה. חשוב לדאוג תמיד למכל דלק מלא, לפחות עד חציו. לפעמים אפשר לנסוע שעות בלי לראות תחנת דלק באופק.
דובים: לא להשאיר מזון ברכב, לא לאכול דגים או לדוג לפני המפגש המתוכנן עם דובים, ולהימנע ככל האפשר ממפגשים לא מתוכננים. טיסה לתצפית דובים מ-Homer לשמורת Katmai - חשוב להזמין מראש. היציאה תלויה בתנאי מזג האוויר, לכן יש לוודא ערב לפני האם הטיסה אכן יוצאת. לפרטים: K-Bay Air, טל' 877-522-9247, www.katmaialaskabearviewing.com
מסוק מעל הקרחון: לטיסת מסוק מעל קרחון ה-Knik ולינה באותו מקום (אזור מבודד ויפה): טל' 907-745-5002, www.knikriverlodge.com
המידע הכי מעשי (והכי מומלץ): לתכנן את הטיול עם עופר גלמונד, מסעות גיאוגרפיים (טל' 03-5093050, http://ofergelmond.com). הוא חי שם בעבר, מכיר את האזור היטב ומתמחה בארגון טיולים למקום. אם לא מעוניינים לנסוע דרך החברה שלו אלא מעוניינים "רק" בעזרתו בהכנת תיק מסע (תוכנית, מסלול, לינות והמלצות) הוא לוקח 400 שקלים. אם עושים את הבוקינג אצלו, הוא מקזז את הסכום.