יותר מ-400 שנה ומי יודע כמה מאות אלפי וריאציות וביצועים, חלפו מאז עלתה לראשונה הטרגדיה של אותלו על במת התיאטרון, ואת המתח באוויר אפשר לחתוך משל הייתה זו הפעם הראשונה. יאגו הישר אינו מוציא מילה של אמת מפיו ובקהל צחקוקים ממזימותיו. אותלו העיוור מקנאה מכלה את זעמו בדסדמונה התמימה, ובקהל דממה. מילא זה הקהל הבוגר של התיאטרון, שלרוב יודע להיות מנומס גם כשאינו מסופק, אבל את אולם נוגה של תיאטרון גשר ממלאים הפעם גם לא מעט צעירים - תלמידים ותלמידות. אותם אלה שנהנים לחבוט בכדור ה-WTF, עם הפרעות הקשב, שבז לכל מחשבה (כלומר חפירה), שמתארכת אל למעלה מ-140 תווים. והנה הם מרותקים כאילו הייתה זו משימת חצי גמר במירוץ למיליון. מתוזמנים להפליא בהתאם להתרחשות שעל הבמה - פעורי פה ומבט.
אין זה עניין של מה בכך, ויש בו להעיד לא רק על המחזה האלמותי שהביא שייקספיר לעולם אלא גם על הביצוע שעומד באתגר הזמן ועושה לו שירות ראוי. זהו אולי גדול מחזות הקנאה של כל הזמנים - היא מעוורת, משקרת, מטמטמת ובסוף הורגת - את כולם. כמו היה סיפור מן התנ"ך או מהמיתולוגיה, הוא מתחקה אחר האפלים שביצרים ומזקק אותם ללא פילטרים. מחזה שגם אם היה מישהו שמתיימר לכתוב כיום, לא היה לו סיכוי לעמוד במבחני הפוליטיקלי-קורקט של התקופה. יש בו יותר מניחוח של גזענות, של אנטישמיות, ודאי של רוע - אבל לשייקספיר מותר, כי כל אלה משרתים את המטרה: לגרום לנו להרגיש. להזדעזע מהחיה שכלואה בתוכנו, מן הרוע הטהור שרק מחכה להזדמנות לפרוץ.
מעטפת רב-חושית
לנה קריינדלין, שביומיום משמשת כמנכ"לית גשר, תפסה הפעם את מושכות הבימוי, ועושה בדיוק את זה. זהו ביצוע שיד הבמאית מורגש בו עד מאוד, וכזה שבחר בקו מאוד ברור - לפנות אל הרגש על חשבון השכל. הווה אומר, פחות דיבורים, יותר מעשים, וכמובן הרבה מן המעטפת שגשר יודע לעטוף בה את הצגותיו ולהעניק חוויה שנוגעת ביותר מאשר חוש אחד. זה הסאונד שמגיח מכל פינה, בעוצמות מדויקות כמו היו פעימות לבו של אותלו הנסער. זו התפאורה של מיכאל קרמנקו, שבאמצעות יריעת בד ענקית מייצר עולם ומלואו. פעם היא סופת ברקים רועמת בלב בים, פעם אוהלו של אותלו, שם ייתן ליצר לגבור גם עליו. תמיד הבמה בצבעי השחור והלבן, שמאפיינים את הדיכוטומיה של העלילה, ושעל הרקע שלהם מתבלטת כמו אותה ילדה שפילברגית אייקונית בשמלה אדומה מרשימת שינדלר - המטפחת המדממת הידועה לשמצה, שיאגו שותל כראייה כוזבת לבגידה שלא אירעה.
וישנם כמובן גם השחקנים. אמנם ההצגה מתחילה בהילוך נמוך משהו, עם תמונת הבוררות בוונציה, שעדיין שכלתנית ומרוחקת, אבל למן העלילה מפליגה אל האי הקפריסאי, היצר משתלט. מיקי לאון הוא אותלו מרשים, הן בנוכחות השרירית שלו, והן בחייתיות שהוא נותן לה דרור, בעיקר דרך העיניים שהופכות רדופות ככל שהקנאה מתנחלת בגופו.
סשה דמידוב מלהטט ברוע של יאגו כמי שקיבל לידיו מעדן להתענג עליו. בר שדה עדינה, יפה ומעוררת אמפתיה כדסדמונה שלא עוול בכפה. ואחרונה חביבה, שגונבת את ההצגה - רות רסיוק בתפקיד נהדר כזונת הצמרת ביאנקה. היא שרה, רוקדת ומקפצת באופן שמזכיר את דמותה של נל גווין שהיא גילמה בהצגה "פרימה דונה" למי כמה שנים בגשר. אז הטרגדיה של אותלו הייתה ברקע - כהצגה בתוך הצגה . הפעם זה הדבר עצמו.
"אותלו" מאת שייקספיר, תרגום: דורי פרנס, בימוי: לנה קריינדלין, תיאטרון גשר
* ציון: 9