בנימין ושרה נתניהו / צילום: רויטרס
ראש הממשלה בנימין נתניהו ניצח. הוא לא רק השיג נוק-אאוט מרשים בבחירות לכנסת שנערכו השבוע, הוא הצליח להטמיע את המסר הברור שהתקשורת אשמה בכל. היא הייתה אשמה לו היה מאבד את כסאו, והיא אשמה כעת בזה שלא הצליחה לשקף במהלך החודשים האחרונים את העובדה שהוא עומד לקחת את זה - ובגדול.
מרגע שהתרוממו עמודות המנדטים באולפנים הווירטואליים בטלוויזיה, הפכה התקשורת לשק חבטות - גם מקרב אנשיה. המהלומות התעצמו לאחר שהתברר כי המדגמים, ואולי גם הסקרים שלפניהם, כשלו.
כמו תמיד, כשנוצר המתח הלא ברור בין המציאות לבין מה שחשבנו שהיא המציאות, מאשימים את הדמון המיתולוגי שעליו נבנו סיפורי עם ומעשיות לרוב - "התקשורת". ככה זה, כשקשה להביט במראה - מאשימים את הזכוכית.
עיקר ההאשמה שתולים בגופי התקשורת השונים - ערוצי הטלוויזיה, העיתונים, האינטרנט - היא בסקרים. כבר ב-2013 היה ברור שמשהו לא עובד בשיטה הזו. הקהל המשתנה, הרגליו האחרים והניידות שלו לא מאפשרים דגימה אמיתית ומהימנה של הסנטימנט והעמדות. זו אכן התמכרות של התקשורת לערוך סקרים. תוצאות סקר הן תמיד כותרת מצוינת בעידן של ריאליטי, בהיעדר סיפור של ממש.
כך, עד לתוצאות האמת, יש לכאורה תוצאות אמת ועוד ועוד, כל שבוע. אך הפיקציה הזו, שאולי יש להיגמל ממנה אחת ולתמיד, היא לא נחלת התקשורת בלבד. כל מפלגה ומועמד, כולל זה הנבחר, ערכו סקרים משלהם - פנימיים וגלויים - וכולם הראו תוצאות דומות. הם אלה שהכתיבו את הקמפיינים ואת הלך-הרוח הציבורי, לא התקשורת. ולמרות שהציבור חיפש ושתה בצמא את הנתונים שנורו עליו, הרפלקס שהטמיע בנו בנימין-פבלוב-נתניהו היה להאשים מיד את העיתונות.
עשה שימוש ציני בתקשורת
בעוד שנתניהו ביקש להציג את יחסיו עם התקשורת לכאלה המשולים למשחק טניס, כאשר מולו יריב שקול שאותו יש להביס - הרי שבפועל הדבר דומה יותר למשחק סקווש של אדם מול קיר. אמנם הקיר עיקש, עמיד ומשיב בחזרה - אבל עדיין קיר. לא דינמי, לא מפתיע. בשלב מסוים, ההתרוצצות אחר הכדור השב אליך בעוצמה משרתת את האדם היחיד הנמצא במשחק. התקשורת היא הקיר של נתניהו: הוא עשה בה שימוש ציני בידיעה מלאה איך יחזור אליו הכדור, לפי עוצמות המכות שהפליא.
כדאי להסתכל על כהונתו של נתניהו במלואה: ראש ממשלה נבחר במדינה דמוקרטית - הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, כפי שאנחנו אוהבים להגיד - שלא מעניק ראיונות סדירים ולמעשה לא מתראיין באופן גורף. נתניהו לא מכבד תקשורת ואת תפקידה הציבורי המכריע. בעידן של שיתוף, פתיחות ושקיפות, לשכתו הולכת ומסתגרת.
גם במערכת הבחירות, הסגירות והזלזול במוסד העיתונות וחשיבותו לציבור הלכו והתעצמו. זה החל עם שתיקה רועמת, סירוב מתמשך של הליכוד לענות על שאלות בסיסיות של מצע והשקפת עולם, המשיך עם סרטונים ויראליים ומתקפה - בעיקר בפייסבוק - נגד התקשורת ונגד מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס באופן אישי, ונגמר בבליץ ראיונות על כל במה - החל מגיא פינס ועודד מנשה וכלה במהדורות החדשות.
כך, התקשורת השנואה, האשמה בכל, המבקשת להפיל את שלטון הימין, פתחה את המצלמות והמיקרופונים והעניקה לנתניהו את שעות השידור המפנקות ביותר להעברת מסריו, ועוד בימים בהם תעמולה אסורה על-פי חוק - והכול על-פי תנאי לשכת נתניהו. כל מה שהיה צריך לעשות זה להרים טלפון למערכת, והכול תואם: נתניהו דיבר בפרק הזמן שהוא רוצה, מביתו, מאופר ומואר כפי רצונו, בהגבלה מלאה של החופש העיתונאי וזכות הציבור לדעת.
נתניהו מכיר את ערכו החדשותי, ואחרי מסע מתוכנן היטב של השמצות, הוא הצליח להביא את דעת הקהל למקום כזה שכל הופעה שלו על המסך הייתה טובה. אם זכה למראיין ידידותי - מה טוב; אם לא - אז לכאורה אין בכך הפתעה, כי זו שוב התקשורת הזו, שרוצה להפיל את ראש הממשלה. נתניהו מכה - והקיר נוהג כצפוי.
כשמאחוריו עיתון הנתמך על-ידי פטרונו המיליארדר, נתניהו מחזיק באגרופו הקמוץ את המפתח לעתידם של מאות עיתונאים. הוא קובע מה יהיה עתיד גופי השידור הטלוויזיוניים, מהערוץ הציבורי שעובר רפורמה מקיפה, ועד הערוצים המסחריים, שמוחזקים ששבויים בערפל רגולטורי שעלול לפרק אותם לחלוטין.
כשהוא מגובה בשלדון אדלסון, הוא מכתיב את התנאים המסחריים גם של הגופים הלא משודרים, וגורם לשוק התקשורת הישראלי להתנהל באופן המנוגד לכל המתרחש בזירות התקשורתיות של העולם המערבי - מבחינה מסחרית ומוסרית. זו לא התקשורת שחצתה את רף הבושה, זה נתניהו עצמו שהכתיב את כללי המשחק החדשים.
אי-אפשר, אם כן, לנתק את שהתרחש במערכת הבחירות בישראל, בכל הקשור להתנהלות העיתונאית סביב ראש הממשלה, מהתנהלותו של ראש הממשלה עצמו. לצד זה גם אי-אפשר להתעלם מהשינוי שעברה המדיה, שינוי טרי ואינטנסיבי.
אפשר להספיד את המונח "תקשורת". אין דבר כזה יותר. כל אדם הוא כלי תקשורת, כל גולש וגולשת הם פובליציסטים, כתבים ועורכים. כל סרטון שרץ ביו-טיוב, כל כותרת של עיתון מודפס, כל פוסט זועם בפייסבוק, כל ציוץ וכל אייטם פותח במהדורה, נלחמים יחד את אותה המלחמה. דבר לא מקבל עוד את עומק היחס שקיבל בעבר, תשומת-הלב הציבורית פוחתת, הסבלנות איננה כשהייתה, וגם יכולת ההשפעה של גופים - דומיננטיים ככל שיהיו - מתקהה.
אכן, היו כלי תקשורת שלא הפנימו את השינוי הזה במהלך מערכת הבחירות. אתר האינטרנט ynet למשל. נחוש להציף את תחלואי שלטון נתניהו, לצד יתרונות שלטונו הקרב ובא של הרצוג, גידל האתר בן-לילה אג'נדה, והחליף את כותרותיו הראשיות באינטנסיביות ובנחישות.
אלא שחלפו הימים שבהם ההמונים מקבלים בפשטות את כל מה שהם קוראים. האתר צעק "אחריי!", אבל הוא שעט אל המטרה לבדו. ביום שאחרי הבחירות, ראוי שהאתר יבחן את מידת האמון שהציבור נותן בו מתוקף תפקידו כאתר של המדינה.
דווקא מחוברים
ביומיים האחרונים, התרבו הקריאות ל"חשבון נפש" של גורמים בתקשורת, בעיקר מצד גורמים אחרים בתקשורת. אלה ממחישות את הבעיה העיקרית של אנשיה. נכון, מרביתם אנשי שמאל, וחלקם הארי מורכב מתושבי המרכז. הדבר לא הופך אותם למנותקים. כל תל-אביבי יודע שאין דבר כזה תל-אביבי, ולכל עיתונאי שיושב בבית-הקפה מול הבימה יש אמא בבאר-שבע ואחות בפתח-תקווה.
גם להחזיק באג'נדה מובהקת וחדה זה לא חטא. לאורך השנים ברחבי העולם, באופן גס, תמיד החזיקו העוסקים במקצוע העיתונות בקו ערכי ברור, ולכן הם בחרו להיות עיתונאים. לא אחת, ואולי אפילו לרוב, הקו הזה היה ליברלי ושמאלי יותר ממרבית הציבור. מותר - כל עוד העבודה העיתונאית מתבצעת.
הפרסונליזציה שבאה עם המעבר לדיגיטל מוציאה מהארון את מי שנחשבו עד כה, לא עלינו, לבעלי תפיסת עולם מובחנת, אבל נותרו בגדר חשודים בלבד. כמנהגן של רשתות חברתיות, מסוגרות ומגודרות באנשים שחושבים כמוך, הן מטפחות תחושת-שווא שהדברים שאתה חושב הם הנכונים ביותר וכל לייק שמתקבל תורם לניפוח האגו בעוד מעט אוויר חם.
זו, אם כן, הבעיה העיקרית של העובדים בתקשורת הישראלית: לא השמלאניות, לא החיפוש אחר סנסציה (שחזקה מהשמאלניות), לא התל-אביביות ולא האשכנזיות - הנפיחות.
החטא הגדול ביותר של התקשורת הישראלית, שכובש כל חלקה טובה ומעוור את עיני אנשיה הטובים, היא החשיבות העצמית והיעדר הענווה. עיתונאים חשובים התירו כל רסן במערכת בחירות זו, ויצאו מנקודת הנחה שהם כל-כך גדולים ורמים, עד כי על כתפיהם יבוא המהפך. הם תקפו בחריפות, ולא תמיד בענייניות את השלטון, תהו מדוע הקמפיינרים של השמאל לא מתאמצים דיו ורדומים, מתחו ביקורת על העם והמצביעים, ועכשיו - שימו לב לזה - הם נדרשים ל"חשבון נפש" ומחפשים איפה טעו. העובדה שהעם הצביע על-פי תפיסת עולמו הימנית, כמעט לא מתקבלת בעיניהם על הדעת.
מה שמביא לטענת היעדר ה"חיבור לעם". אי-אפשר ואסור להאשים עיתונאים בהעדר חיבור לציבור הישראלי. העיתונות הישראלית היא פלורליסטית, מגוונת, ואנשיה מגיעים מכל שדרות החברה. אין יותר מגדלי שן והגמוניה מנותקת.
עובדי התקשורת הם אנשים שנאבקים על פרנסתם, שולחים ילדים ללמוד בכיתות צפופות, משרתים במילואים ולוקחים משכנתאות ענק בשאיפה לקנות בית במדינה הזו. מי שקורא להם "להתחבר לעם", הוא צבוע. הוא דורש מהם ליפול למלכודת, שגם כך גופי תקשורת רבים נופלים אליה, והיא ריצוי העם.
נכון, התקשורת צריכה להיות קשובה לקהלה, אבל אסור לה להתחנף ולדבר בקול זהה לזה של הציבור. חלק מהמשימה העיתונאית היא גם לגרום לקוראים להתעצבן, לחשוב, להתנגד ולחוש בחוסר נוחות. זה אולי לא משרת את ראש הממשלה שממשיך לכהונה נוספת - אבל זו מהות הדמוקרטיה הישראלית.