ניו יורק סיטי FC, דויד וייה, MLS / צלם: רויטרס
תחשבו רגע על קבוצת הכדורגל שאתם אוהבים. אם אין לכם אחת כזאת - נסו לדמיין את הקבוצות שאתם רואים בטלוויזיה או קוראים עליהן בעיתון: צ'לסי, ליברפול, ברצלונה, מילאן. כעת, תארו לכם שהקבוצה הזו לא קיימת, וחייבת להיבנות מאפס: בסיס האוהדים שלה, המסורת - כל הדברים הללו מוכרחים להיאסף להם יחדיו בתוך מספר חודשים, במקום שיתפתחו באופן טבעי לאורך עשרות רבות של שנים - כמו בתרבויות כדורגל "נורמליות" במדינות כגון אנגליה, גרמניה, איטליה או ספרד. זה בדיוק האתגר שניצב כעת בפני "סיטי פוטבול גרופ" (CFG), החברה מאבו-דאבי ששולטת על מנצ'סטר סיטי - ושהחודש פתחה רשמית את ניו יורק סיטי FC (NYCFC) - הקבוצה האחרונה שהתווספה ל-MLS, ליגת הכדורגל האמריקאית.
לארה"ב מקווה CFG להחדיר את אותה מומחיות שצברה וסייעה לה לזכות פעמיים באליפות הפרמיירליג באנגליה. זה לא יהיה פשוט בענף שממשיך לפגר מאחורי יריבים פופולריים כגון כדורסל ובייסבול (הפוטבול נמצא בפסגות בלתי ניתנות לכיבוש). CFG שילמה ל-MLS דמי זיכיון של 100 מיליון דולר (היקרים בהיסטוריה של הליגה) על מנת להשיק את המועדון, ובנוסף התחייבה לבנות לקבוצה אצטדיון משלה. בינתיים, הבית הזמני הוא היאנקי סטדיום הנודע (קבוצת ה-MLB ניו יורק יאנקיז מחזיקה ב-20% מהפרנצ'ייז החדש).
***
ניו יורק סיטי FC קיימה את משחק הבכורה הביתי וההיסטורי שלה ביום ראשון בשבוע שעבר, כשעלתה למגרש עם מדים תכולים הזהים כמעט לחלוטין לאלו של מנצ'סטר סיטי. האצטדיון של הקבוצה הכי מהוללת בבייסבול האמריקאי, שכובד עד היום בנוכחותם של כוכבים מהסוגה של דרק ג'טר ואלכס "איי רוד" רודריגז - הוסב באופן זמני למגרש כדורגל: דשא נשתל במקום ערימת החול של עמדת הפיצ'ר; קורות שערים התרוממו; קווי החוץ והקרן סומנו. למעלה מ-40 אלף כרטיסים נמכרו למשחק נגד ניו אינגלנד רבולושן, כשיותר מ-15 אלף מהם שייכים לבעלי מנויים. האוהדים החלו להתאסף בשעות שהובילו לשריקת הפתיחה (ב-17:00) ב"בייב רות' פלאזה" הסמוכה לאצטדיון, מילאו את חנות המועדון החדשה בה רכשו חולצות רפליקה וצעיפים ממותגים בסמלי הקבוצה החדשה; מאפרות צבעו את פניהם, בחינם, בתכול של הסיטי; תורים נרחבים נערמו מאחורי הקיוסקים שמכרו ב-15 דולר פחיות הייניקן, פרצלים ענקיים ו"דליי פופקורן חסרי תחתית" שהכילו כמות מדהימה של 2,473 קלוריות.
לאחר שעל המסך הענק שעל המגרש הופיעה דמותו של ראש עיריית ניו יורק, ביל דה בלאזיו, לקול שריקות בוז מהקהל - הגיע תורו של סרטון קצר, בו קולו של השחקן והקומיקאי מייקל רפפורט מסביר במבטא ניו-יורקרי כבד את ההמשכיות של מסורת הכדורגל בעיר שנוצרת כעת. מסורת שהחלה עוד הרבה לפני בניית האמפייר סטייט בילדינג, אחד מסמלי העיר. כשהמהגרים הגיעו לניו יורק, אמר רפפורט - הם הביאו יחד איתם את האהבה לכדורגל - ופתחו קבוצות חובבים שענו לשמות כמו סט. מארי סלטיק, ברוקלין איטליה וניו יורק אוקראינה. כולם היו "נציגים אותנטיים ונלהבים של תרבויות אתניות, של שכונות".
אבל ההשקה של קבוצת כדורגל מקצוענית חדשה, בגיבוי כספי הנפט של אבו-דאבי, היא כמובן משהו בסדר גודל אחר. מבחינת CFG, שבינתיים כבר הספיקה לפתוח קבוצות-בנות נוספות באוסטרליה ויפן - הקבוצה בניו יורק היא בין היתר אמצעי לפתח את המותג של מנצ'סטר סיטי ברחבי העולם, לגלם את רוחה של מנצ'סטר סיטי. עם זאת, כדי ש-NYCFC תעמוד במשימות הללו - היא תצטרך לעצב קשר אמוציונלי ייחודי עם העיר שלה, להצית התלהבות בקרב ניו-יורקרים שבעים שלא ממש חסרה להם הוויה ספורטיבית מצד ענפים אחרים בעיר (וגם קבוצת MLS בניו ג'רזי השכנה - הרד-בולס). השאלה היא כמובן פשוטה: האם זה יצליח?
***
ובכן, בהתחשב בתגובות הנלהבות מהאנשים איתם דיברתי לפני, במהלך ואחרי המשחק - עושה רושם של-NYCFC יש סיכויים לא רעים לעשות את זה. למרות שחלקם נדהמו מהמוזרות של קיום משחק כדורגל במגרש של היאנקיז. "זה קצת מוזר לראות משטח כדורגל בתוך אצטדיון בייסבול. זה נראה מעוות", אמר טום ג'ונסרוד מקונטיקט, שפניו של בנו המתבגר נילס נצבעו בתכול, ופאה דוקרנית בצבע זהה עיטרה את ראשו. שניהם אוהדי כדורגל ותיקים: טום אוהב את קבוצת הפרמיירליג צ'לסי, שכוכבה לשעבר, פרנק למפארד, אמור להגיע לשחק ב-NYCFC בקיץ הקרוב. "למפארד זה בהחלט משהו שמשך אותי", אמר טום. נילס טוען כי הוא תומך דווקא במועדון מערב-לונדוני קצת פחות מוכר: ברנטפורד (החל לאהוד אותו בעקבות משחק גביע אותו ראה בטלוויזיה). NYCFC מעניקה לג'ונסרודים אופציה מקומית. "זה נפלא שלעיר הזאת סוף-סוף יש קבוצה משלה", לדברי טום.
אוהדים נוספים חלקו עם טום ונילס את ההשקפה הזאת. "זה מדהים שיש כאן קבוצה, שמשחקת ביאנקי סטדיום ויש לה שחקן כמו דויד וייה ועוד מעט גם יהיה לה את למפארד", אומר אלכס לוטקמאייר, שרכש שתי חולצות רפליקה בחנות המועדון. "כילד, אף פעם לא היה לי חלום לשחק ב-MLS. זה היה סתם כדורגל של בעט ורוץ. אבל עכשיו הם הביאו לכאן כישרונות מהטופ העולמי". הניסיונות הקודמים להחדיר את הכדורגל לארה"ב תועדו היטב: באמצע שנות ה-70 קמה לה הליגה של צפון אמריקה שמשכה אליה דמויות כגון פלה, יוהאן קרויף וג'ורג' בסט. מהר מאד אבד העניין סביבה, והיא נסגרה ב-1984. הגביע העולמי ב-1994, שנערך בארה"ב, אמור היה להתחיל עידן חדש: שנתיים לאחר מכן נוסדה ה-MLS, אך צמיחתה הייתה איטית במיוחד בעשור הראשון לחייה.
הגעתו של דייויד בקהאם ללוס אנג'לס גלאקסי ב-2007 שינתה את כללי המשחק. הכוכב הכי גדול בענף באותה עת, לפחות מבחינת תדמיתו השיווקית - הזניק את הפרופיל של הכדורגל בארה"ב, אפילו שהתצוגות שלו על הדשא לא ממש חשמלו את הקהל כמו שאולי ראשי ה-MLS קיוו. במובן מסוים, הליגה הזאת, שמקווה להתרחב עד ל-24 קבוצות בשנת 2020 (כיום משחקות בה 20) - היא עדיין סוג של בית גיל זהב נוח לכוכבים אירופים מזדקנים. למפארד, עם כל הכבוד - כבר בן 36, והוא כבר לא שחקן הרכב קבוע בפרמיירליג. בטווח הקצר זה לא מאוד משנה: שמות גדולים מאירופה מביאים אוהדים ליציעים. ה-MLS לא בדיוק משוחקת בקצב המהיר או בפיזיות שמאפיינות את הפרמיירליג - מה שאומר שאותם שמות ותיקים עדיין יכולים ליצור פה אימפקט.
***
הספרדי דויד וייה בן ה-33, לשעבר כוכבה של ברצלונה - מנהל את ההצגה, רוקד בין מגיני ניו אינגלנד וכובש את הראשון במשחק. אחר כך הוא יבשל את השני. האצטדיון מגיב בהתפרצות לשני הגולים, כאשר התגובות החזקות ביותר מגיעות מהמושבים הממוקמים מאחורי השערים, שם עומדים אוהדים ושותים בירות לאורך כל המשחק, במה שמזכיר מעט את יציעי העמידה המיתולוגיים שפעם היו חלק בלתי נפרד מהמשחק באנגליה.
גם תרבות אולטראס וארגוני אוהדים הוא משהו שצריך להקים מהבסיס כשאתה פותח קבוצה חדשה. יש למשל את חברי ארגון Section 238 Bleachers, היושבים כמובן ב-Section 238 ביאנקי סטדיום. חבריה מורכבים בעיקר גברים בגילאי 32-18, אנשי דור ה-Y שגדלו בסביבה בה משחקים כדורגל בבית ספר ורואים בטלוויזיה את הפרמיירליג. זה דור שראה לאורך השנים את נבחרת הגברים האמריקאית, שלעיתים קרובות הגיעה רחוק יותר במונדיאלים מאשר נבחרת אנגליה; ואת נבחרת הנשים שזכתה בתואר העולמי. בגדול - מדובר על הדור שמפגין את הפתיחות הגדולה ביותר לכדורגל, אי-פעם - שאמריקה ידעה. אגב, צפייה בכדורגל אנגלי הפכה לסוג של הצהרת אופנה בניו יורק: בשנה שעברה תיאר מדור הלייף-סטייל של ה"ניו יורק טיימס" את הכדורגל מהפרמיירליג כ"ענף הספורט של המעמד החושב", ואפיין את העוקבים אחריו כ"אנשים צעירים הלבושים בצורה מרופטת-סטייליסטית".
האם NYCFC וה-MLS משתלבים בתוך כל זה? משחק הפתיחה משך קהל גדול ומעורב אתנית, ששיקף באופן מובהק את גווני האוכלוסייה השונים של ניו יורק. "זה הוכיח לנו שניו יורק מלאה באוהדי כדורגל, ובגלל זה בחרנו בעיר הזאת", אמר טום גליק, נשיא הקבוצה החדשה. רוכשי המנויים, הוא אמר - נוטים להיות צעירים בשנות ה-20 או תחילת שנות ה-30 לחייהם. גליק, שתפקידו האחרון היה מנהל השיווק והפרסום של מנצ'סטר סיטי, טען כי NYCFC לא נמצאת במירוץ אחר יצירת רווחים כספיים: "אנחנו משוכנעים שיש כאן אפשרויות צמיחה למשך 10, 20 או 30 השנים הבאות. הדבר הכי חשוב הוא ליצור מועדון ולהתקשר עם בסיס האוהדים. המועדון הזה יהפוך להיות חלק מהעיר ומהקהילה שלה". חלק מחברי Section 238 רואים בקבוצה החדשה כדרך להתחבר לניו יורק עצמה. "אנחנו כולנו חדשים בעיר הזאת, היגרנו אליה. אז זה כאילו אנחנו גדלים ביחד עם הקבוצה", אמר לי וויל גריפית'ס, שהוא ושני חבריו שילמו 306 דולר כ"א על מנוי. "כולנו אוהדים של הפרמיירליג, כולנו אוהבים את המשחק הזה", הוא מחייך, ולוקח לגימה ארוכה מהבירה שלו.