בנימין נתניהו / צילום: רויטרס
לפני כחמש שנים, במאי 2010, נערכו בבריטניה הבחירות הכלליות. שלא כמקובל בממלכה הבריטית ההצבעה אז הסתיימה ללא הכרעה ברורה. הקונסרבטיבים אמנם סיימו כמפלגה הגדולה ביותר, אך לא היה להם רוב מוחלט בפרלמנט, מה שאילץ אותם ללכת על פטנט לא שגרתי: ממשלה קואליציונית.
מיד לאחר הבחירות החלו הקונסרבטיבים בשיחות נמרצות עם הליברל-דמוקרטים שנועדו לייסד ממשלה משותפת. מקץ 48 שעות לבחירות, הכתבים הפוליטיים באי הבריטי כבר לא ידעו את נפשם: "חלפו יומיים ועדיין אין ממשלה" - זעקו אז הכותרות. אמנם בסופו של דבר הממשלה קמה, לא כעבור יומיים אלא ביג-דיל, כעבור ארבעה, והקואליציה שנוסדה אז שולטת בבריטניה עד היום.
לפעמים בא לי לקחת את העיתונאים הבריטים אשר יללו אז על יומיים של שיחות קואליציוניות - למסע בין כוכבים בפוליטיקה הישראלית. הנה אצלנו, שישה ימים חלפו מאז הבחירות, ולכולם ברור ששבועות רבים עוד יחלפו עד שיזכה נתניהו להצטלם ברביעית לצד הנשיא עם ממשלתו החדשה.
אמנם לרבע שעה בערך, בבוקר של יום רביעי, נדמה היה שהפעם זה הולך להיות קל. שהרי כמה סיבוכים כבר יכולים להיות כשההכרעה כל-כך ברורה; אך מסתבר שיכולים: ככה זה כאשר השותפות הפוטנציאליות מבינות מה שברור לכול, שנתניהו זקוק להן לפחות כמו שהן זקוקות לו. מי שמחפש הוכחות לדפיקות של המערכת השלטונית אצלנו, מוטב לו שיעקוב מקרוב אחר המשא-ומתן הקואליציוני שעדיין לא נפתח באופן רשמי. כדאי להתבונן במסלול הייסורים שמצפה כעת לראש-ממשלה. זה עתה הוא נחל ניצחון מרשים, וכבר כעת הוא נאלץ להתפתל ולתמרן בין דרישות סחטניות וסותרות של מפלגות שנחלו מפלה, וגודלן קטן ב-80% מגודל הליכוד.
למה אביגדור ליברמן, שנחל מפלה אלקטורלית קשה, דורש להשתדרג כעת מתיק החוץ לשר הביטחון? - כי הוא יכול. ולמה משה כחלון, שגודלו שליש מגודלה של סיעת הליכוד, סבור שמגיע לו לשלוט גם בתיק האוצר, גם בוועדת הכספים, גם בקבינט הדיור, ובעוד שניים-שלושה משרדים ממשלתיים? - כי הוא יכול. היתרון האינהרנטי שמעניקה שיטת הממשל הישראלית למפלגות הקטנות על פני המפלגות הגדולות הוא רעה חולה שמכרסמת ביציבותה של הדמוקרטיה הישראלית. רוצים יציבות שלטונית? אז תדאגו שמפלגה גדולה, שגרפה רבע מקולות הבוחרים תוכל להקים ממשלה בצלמה ובדמותה, ולא תיאלץ להיכנע לגחמות של מפלגות קטנות ממנה.
מחרתיים, נשיא המדינה יקרא אליו את ראש-הממשלה ויטיל עליו את מלאכת הרכבת הממשלה. ברגע הזה יחלו להיספר ארבעת השבועות שמקנה החוק לצורך השלמת משימה זו. כאשר נתניהו הקים את ממשלותיו ב-2009 וב-2013 הוא נאלץ לחזור לנשיא ולבקש ארכה של שבועיים נוספים. הדעת נותנת שגם כעת נתניהו יבקש ארכה. הוא לא אוהב להזדרז. אם ניתן לדחות את ההכרעה לרגע האחרון, חזקה עליו שכך יעשה.
בחינת התנהלותו של נתניהו בשני המשאים-ומתנים האחרונים, מותירה תחושה שעוד נכונו לנו הפתעות במעלה הדרך. נתניהו, שעל יכולותיו הפוליטיות כבר אין חולק, ניסה להפגין יוזמה ויצירתיות. ב-2009 זה הצליח לו, כשברגע האחרון צירף את העבודה לקואליציה שממילא כבר הייתה כמעט תפורה; ב-2013 הוא כשל, כשנאלץ להיכנע לתכתיבים של לפיד ובנט, על-אף שקיווה לראות קואליציה אחרת.
נתניהו הנוכחי הוא לא הפוליטיקאי שילך כעיוור בתלם שחרש בעבורו הבוחר. על-אף שההרכב הקואליציוני המתבקש, עם מפלגות הימין והחרדים, נראה כגזירת גורל שאין בלתה, אי-אפשר לשלול אפשרות לטוויסטים בעלילה. נתניהו הוא פוליטיקאי שאוהב ליזום. יהיה מפתיע אם בהליך הרכבת הממשלה שממתין לו, יימנע לחלוטין מיוזמה כזו וייגרר אחרי מפלגות קטנות, שכבר החלו דה-פקטו לנסות לסחוט אותו.
הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10