יצחק הרצוג ובנימין נתניהו / צילומים: רוני שיצר ואמיל סלמן- עיתון הארץ
אחת התוצאות העצובות ביותר של מערכת הבחירות אשר הסתיימה לפני שבוע היא הנטייה בתקשורת הישראלית לנתח אותה כאילו היה מדובר בסרט בורקס - התל-אביבי האשכנזי הקר והמנותק לעומת המזרחי הדתי והעממי. אם להאמין למה שנאמר באותם ניתוחים, בישראל אין חברה ואין אזרחים. מה שיש כאן הוא מעין פדרציה של עדות, וההתנהגות וההחלטה של כל אחד ואחד מהתושבים נקבע על-ידי מוצאו האתני.
למען האמת, אופן ההצגה הזה אינו חף משיקולים מאוד מעשיים, או במילים אחרות, מדובר בשאלה של רייטינג. צריך רק לראיין את הגזען התורן כדי ליצור את האפקט הרצוי. אך יש גם סיבות אחרות לבחירה באופן ההסבר הזה למה שאירע בבחירות. ניתוח כזה, המבוסס על תוויות וסטריאוטיפים, חוסך את המאמץ להבין תופעה הרבה יותר מורכבת. כי קל יותר להשתמש בביטוי ריק מתוכן כמו "שבט לבן", ולא להתמודד עם מכלול הסוגיות שהבחירות העלו באמת על הפרק, כמו כוחה של הגזענות נגד האזרחים הערבים, והמשך הירידה בכוח האלקטורלי של קואליציית הימין ה"טבעית".
אך קיים גם הסבר נוסף לסוגי הפרשנות שלהם אנו עדים, והוא הרבה יותר מבני ועמוק. השיח ה"עדתי" לא נולד עם הבחירות, אך הוא התגבר לאחר 2011 (שנת המחאה החברתית), מתוך קבוצות וכוחות אשר ראו את עצמם מאוימים מהאופי הכללי, האזרחי, ואפילו המעמדי של המחאה החברתית באותה שנה.
הזעזוע שגרמו התביעות ההמוניות לצדק חברתי, לעצירת ההפרטה, לסדר-עדיפויות אחר, אזרחי וכללי, הוכיחו עד כמה החברה הישראלית מוכנה להשאיר מאחור את הסטריאוטיפים ולהתרכז בסוגיות של "החיים עצמם". העלייה החדה שחלה במחאות על רקע כלכלי-חברתי, התרבות מספר העובדים שבחרו להיאבק למען חוזים קיבוציים, התגברות הקולות לשקיפות תקציבית, רק הדגישו את האופי האוניברסלי ה"מאיים" של המחאה ואחריתה.
נציין, כי התגובה הזו - של הפרשנות העדתית - לא הייתה בלעדית לתקשורת, או למפלגות מגזריות שראו במחאה איום קיומי. ישנם גם לא מעט אנשי מדעי החברה באוניברסיטאות בישראל אשר ראו במחאה כללית סוג של סטייה מהסכמה העדתיות ה"רב-תרבותית" שהם פיתחו. תפיסת הרב-תרבותיות היא האופיום של הסוציולוגים, ועל סם ההזיות הזה הם לא יוותרו בקלות. גם לא כשהם צריכים לנתח תופעה כמו הבחירות בישראל.
כך קרה שבפועל הפרשנות לבחירות השתמשה ב"מפה" של החברה הישראלית אשר התאימה לשנות ה-90, ואפילו לשנות ה-80, כדי לשרטט את דמותה העכשווית של ישראל. מספיק היה לראות את הנתונים הצבעוניים אשר הראו כיצד בפריפריה היה לליכוד רוב ברור, לעומת הרוב העצום שהיה לשמאל במרכז.
איכשהו, איש כמעט לא טרח להסביר כי רבים מאותו ציבור במרכז אשר הצביעו בעד חילופי שלטון, הם בנים למשפחות בפריפריה; ושחלק מתושבי הפריפריה אשר הצביעו למפלגות הימין, הם מהגרים מרוסיה אשר בענייני דת ומסורת הם יותר קיצוניים ממה שנאמר ב"אסיפת השמאל" בכיכר רבין בת"א.
מי שרוצה לראות מה היא מערכת בחירות אשר התנהלה באמת על-פי קווים שבטיים ברורים, שיתבונן בתוצאות של המערכה של שנת 1981, אשר התנהלה על-פי קווים ברורים של שבטיות, של מרכז ופריפריה. הליכוד קיבל בבחירות ההן 48 מנדטים, מפלגת העבודה ("המערך") קיבלה 47 מנדטים; והמערכה כולה התנהלה בצל של שסע עדתי ברור.
עכשיו נשווה זאת למערכה הנוכחית, שבה הליכוד קיבל 30 מנדטים, מתוכם כאלה שבאו מבוחרים בהתנחלויות ומעולים מחבר-העמים. קואליציית הימין ה"טבעית" קיבלה 57 מנדטים, לעומת 61 מנדטים ב-2013, ולעומת 65 מנדטים ב-2009. בממשלת נתניהו הרביעית, את הקואליציה המסתמנת תשלים סיעה בת 10 ח"כים ממפלגה אשר לא השתמשה בשום מקום ובשום דרך במוטיבים עדתיים, אלא הדגישה נושאים כלכליים וחברתיים. סביר להניח, שבבחירות הבאות, כאשר העלייה הרוסית ובניה יתפזרו בכל המפה הפוליטית, המספר יהיה קטן יותר, וקרוב ל-50 מנדטים בלבד.
לבסוף, כאשר מנסים לפלח את ההצבעה על-סמך "עדה", ומתעלמים משאלות אחרות, מגיעים לכמה בעיות-סוגיות מעניינות שבשנות ה-80 לא היו מוכרות כמעט. על-פי הסטטיסטיקה הישראלית, אדם אשר סבו מצד אביו הוא "אשכנזי" יוגדר כאשכנזי, גם אם הסב השני הגיע מיוון, סבתא אחת ממצרים והשנייה היא דור חמישי בישראל.
המושג של "מיזוג-גלויות" שהציונות המקורית כה האמינה בו, הולך וקונה לו אחיזה במציאות לא בגלל אידיאולוגיה, אלא בגלל המפגש בין בני-אדם בעלי סיכויים דומים בחיים, שכירים עירוניים פוגשים שכירים עירוניים, מתחתנים, עובדים עבור שכר שלא מספיק להם שעות ארוכות, מאוימים בפיטורים, בהעסקה פוגענית, משלמים שכר-דירה גבוה, ונחרדים מתנאי החינוך של ילדיהם.
מתוך כבוד, הגיע הזמן שמישהו ידבר עליהם ואליהם בשפתם - על בעיותיהם ומצוקותיהם הנוכחיות; וישאיר את שנות ה-80 לבדיקת ההיסטוריונים.