טרנדליינס אגטק / צילום: רפי קוץ
קובי לבנון ויגאל מגן לא נראים כמו הדימוי המקובל של סטארט-אפיסטים. צרובי שמש ועתירי ניסיון - מאחורי לבנון עשרים שנות גידול דגים, בעברו של מגן ניהול תחום החקלאות הימית בישראל - הם מגדירים את עצמם קודם כול כמגדלי דגים; חקלאים ש"חפורים בתוך הצרות ומשועבדים לטיפול בדגים", כפי שאומר לבנון. מגן מחזק: "כי הגנרטור הארור תמיד יתקלקל דווקא ביום שישי בשתיים בלילה", ושותפו מקנח: "זה אלקטרז פה".
אנחנו נפגשים בתחנה לחקר המדגה דור, שלרגלי הכרמל. יושבים תחילה במבנה הקשתות שמשמש למשרדי תחנת המחקר, שככל הנראה היה פעם בית ספר טורקי. חדריו גבוהי התקרה נזיריים וכמעט ריקים, במקרר מבחנות שקשורות איכשהו לדגים. משם אנחנו מטיילים לעבר מבנה מחופה ברזנט, שבו מנסים את חלקיה השונים של ההמצאה שלהם: ביופישנסי - מתקן המאפשר לגדל הרבה יותר דגים בפחות שטח ובפחות מים.
חקלאות מים, או כפי שלבנון מכנה אותה ללא כחל ושרק, "גידול חלבון במים", היא תחום שנמצא בזינוק מטאורי מאז שנות ה-80. ממש כפי שהיום אי אפשר לחיות "כמו סבא שלי שהגיע לעין איילה וקיבל מהסוכנות שתי פרות וכמה תרנגולות. העולם הזה נגמר". החתירה העולמית היא לייעל את גידול הדגים, לגדל כמה שיותר דגים על אותה כמות מים ושטח, ולצד זה גם לטפל במה שנקרא פלט של בריכות דגים. כדי לעשות זאת צריך למצוא דרך, לצד הזרמת החמצן, שהיא כבר המצאה ותיקה, גם לנקות את המים מהחנקות ומהמוצקים (כלומר מהפרשות הדגים), ולהחזיר את המים המנוקים לבריכה.