סינגפור / צלם: שאטרסטוק
אתמול (א') נקבר האב-המייסד של סינגפור, לי קון יו, שהלך לעולמו בשבוע שעבר. זה האיש אשר הפך אוסף עובדי כפייה הודים, סינים ומאלים לאחת האומות והכלכלות המשגשגות בעולם, עם תוצר שנתי לנפש של 55 אלף דולר, מדינה שמקדימה במדד זה גם את מדינות המערב המפותחות ארה"ב, קנדה וגרמניה.
כראש-הממשלה הראשון שלה, קון יו עשה זאת למרות תנאי פתיחה בלתי אפשריים: אוסף מיעוטים שהגיע מחברות שסבלו מהיסטוריה של נחשלות, ללא נרטיב היסטורי משותף, אשר חלקים ממנו השתייכו לשכנות, מלזיה ואינדונזיה, שעינו את המדינה הצעירה מיום קבלת עצמאותה ב-1965.
המעבר המהיר של סינגפור בת ה-50 ממדינת "עולם שלישי" למדינת "עולם ראשון" הפך את קון יו לדמות נערצת בקרב פוליטיקאים במערב. כך למשל, נשיא ארה"ב וראשת-ממשלת בריטניה רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר, ראו בו בזמנם בעל-ברית למלחמה האידיאולוגית עם ברית-המועצות, ואת סינגפור כמודל לדוגמה הפוכה למדינות נחשלות תחת השפעה קומוניסטית. למרות הקרבה האידיאולוגית למערב ולכלכלת השוק החופשי, המדיניות הכלכלית של סינגפור הייתה והיא עדיין, דרך אחרת, שלישית. משק המדינה משלב בין יוזמה חופשית עם דגש רב על תמריצים כלכלים, לבין מדיניות ומעורבות ממשלתית בולטת.
קון יו הגה תפיסה כלכלית שאינה אידיאולוגית, אלא פרגמטית. הוא התבונן על סינגפור כעסק, וכאיש-עסקים ניסה להפוך את כפר הדייגים שקיבל לידיו, למדינה משגשגת. הדרך שלו הייתה ניצול מיקומה של סינגפור כצומת-דרכים בלב אסיה, כדי להפוך אותה לנמל ימי ואווירי שצומחים בו העסקים הנלווים לצומת כזה ולמרכז מסחרי ופיננסי.
קון יו הנהיג מדיניות ייחודית בתחומי המיסוי, העבודה, ההגירה, החינוך והמגורים, שעיקרה בפועל את הפוליטיקה מהכלכלה.
זו לא היתה מדיניות של שמאל או ימין. לסינגפור היה קל ליפול לדמוקרטיה ייצוגית מהסוג הרע, שבו כל שבט מיוצג ע"י מפלגה אשר דואגת לאינטרסים שלו. לי קון יו נלחם בכל כוחו כדי שזה לא יקרה, והואשם כאנטי-דמוקרטי. הוא התעלם מהביקורת והתאמץ שפירות הצמיחה יגיעו לכל מגזרי האוכלוסייה, והישגיו בתחום חברתי זה, גדולים אפילו מסיפור ההצלחה הכלכלי של סינגפור.
חלון-הראווה של מדיניותו הוא הדיור. השגשוג הפך את סינגפור לאחת הערים היקרות בעולם. ולמרות זאת, צעירים יכולים לרכוש בה דירה במחיר בר-השגה עבורם, השקול ל-50 משכורות בממוצע. זאת, לעומת 139 משכורות בישראל.
בסינגפור פועלת "רשות דיור בר-השגה" שמשתמשת בקרקעות ציבור ובזכויות הבנייה, כדי לבנות יחידות-דיור שנמכרות במחיר עלות הבנייה, במנותק ממחיר השוק, לרוכשים את דירתם הראשונה. גודל הדירה שאפשר לקנות בדרך זו נקבע על-פי מבחן הכנסה, ללא שיקולי מוצא, מספר ילדים ושירות צבאי. המגבלה המוטלת על הקונים היא התחייבות לגור ולא להשכיר את הדירה במשך 5 השנים הראשונות אחרי רכישתה. 85% מתושבי סינגפור גרים בדירות שנקנו כך.
קון יו השתמש במדיניות הדיור לייצר כור-היתוך חברתי. בכל בניין שבונה הרשות חובה לשמור על הרכב דיירים הזהה להרכב ההודים, הסינים והמאלים באוכלוסייה, כי לתפיסתו, דיור בר-השגה ומגורים בצוותא הם הבסיס להורדת המתח הבין-גזעי.
למדינת ישראל אתגרים חברתיים שמזכירים את סינגפור. אך אצלנו, מראשית המדינה יושבו קיבוצים ומושבים לפי שייכות פוליטית, ובן-גוריון שלח את עולי ארצות ערב לעיירות פיתוח. וכך, עד היום, אפק נפרדת מראש-העין, ושתיהן נפרדות מאלעד החרדית הסמוכה, שבט-שבט וישובו, שבט-שבט ונציגיו הפוליטיים והכלכליים. די במבט אחד במאבק המתנהל סביב ראשות ועדת הכספים, כדי להבין עד כמה רחוקה ישראל מהמודל הסינגפורי של כלכלה ממלכתית. לישראל יש יחסים ממושכים עם סינגפור. הנשיא ראובן-רובי ריבלין נסע בסופ"ש ללוות את המנהיג קון יו בדרכו האחרונה. מי ייתן ונשכיל ללמוד ממורשתו הכלכלית, וניישם אותה כאן.
הכותב הוא דוקטור לכלכלה, מחבר הספר TOC Thinking