הנבחרת נכשלה? חכו קצת. עוד יהיה זמן לסכינים
1. לכאורה, זה לא עניין פשוט לקושש שתי נקודות אור מארבעה ימים שמסתיימים עם אפס נקודות, ארבע ספיגות, אפס כיבושים - וצניחה מהפסגה של בית המוקדמות אל המקום השלישי שלו. אבל ממש השתדלנו:
ברמה המקצועית, אי אפשר להתעלם מהעובדה שנבחרת ישראל, זאת שהופיעו אתמול (ג') במדיה שחקנים ממ.ס אשדוד והפועל ב"ש - הצליחה להביך לאורך דקות ארוכות יריבה שהמחיר הכולל של שחקניה מוערך בלמעלה מ-350 מיליון אירו; שהכוכב הגדול ביותר שלה - אדן הזארד - מרוויח בשבועיים של עבודה בצ'לסי את מה שערן זהבי, בכיר משתכרי ליגת העל - מקבל בשנה שלמה; שבין הקורות שלה עומד השוער הטוב בעולם בפער עצום - טיבו קורטואה - שאפילו נדרש להוכיח את גדולתו בטדי; עד כמה שזה נשמע פרובינציאלי - לגרום לקפטן מנצ'סטר סיטי וינסנט קומפאני לאבד את העשתונות, לייצר נוכחות מרשימה ברחבה הבלגית ולבעוט חמש פעמים למסגרת - מתוכן שלוש בעיטות מסוכנות ביותר (שתיים של זהבי ואחת של בן שהר) - אלו הישגים שאי אפשר להקל בהם ראש.
לא נתעלם מהעובדה שהנבחרת הפסידה אתמול, לראשונה מאז הקמפיין האירופי הראשון שלה ב-1992, שני משחקי בית רצופים. ושכבר מזמן פג תוקפו של המונח "הפסד בכבוד". אבל עקרונית - היו לנבחרת את כל התירוצים להתפרק לחתיכות גם אתמול. ודאי כשתצוגת האימים מול וויילס עדיין מהדהדת חזק, בטח כשהיא קיבלה גול מוקדם שאמור לסרס את שאריות הרוח שאולי איכשהו נותרו. זה לא קרה. הנבחרת אתמול הייתה כמו מתאגרף שמצליח לקום מול יריב מפחיד אחרי חבטה רצינית שקיבל - ובסופו של דבר להפסיד לו רק בנקודות, בהחלטת שיפוט.
נקודת אור שנייה מארבעת ימי הנבחרת הללו נוגעת לאפקט הציבורי. קצת קשה לשים את האצבע על הסיבות לכך, האם אלו המתקנים המשודרגים שהחליפו את המכלאה הרמת-גנית, או אולי אופטימיות שנבראה בעקבות שלושה ניצחונות בשלושת המשחקים הראשונים בקמפיין. אבל בשורה התחתונה - נבחרת ישראל חזרה לאופנה. שני משחקים עם למעלה מ-1.2 מיליון צופי טלוויזיה, כ-55 אלף כרטיסים שנמכרו כבר לפני חודשים ארוכים, יצירה של שיחות ברזייה, השתלטות על פידים של רשתות חברתיות: הנבחרת ייצרה כאן באזז שאפילו הפקקים האינסופיים, קולו המוגזם של פאר טסי, כרוז שמנסה בכוח להפעיל את הקהל משל היה ליצן בקרקס, ובובת מאסקוט עם קרניים שעושה קצת מביך בבטן - לא הצליחו להרוס.
לא צריך להיסחף ולטעון שהנבחרת נכנסה לפוזיציה הנחשקת של מדורת השבט הלאומית - אבל בואו נגיד שהיא הצליחה להדליק כמה ניצוצות.
2. אלי גוטמן נמצא בצומת הדרכים הכי קריטי בקריירה שלו. הוא חייב, פשוט חייב להעפיל ליורו 2016 - או לכל הפחות להיות מודח בפלייאוף, מול נבחרת בעלת עדיפות ברורה על ישראל (וגם זה - תוך כדי כדורגל טוב, בשורתי, שיעניק לגיטימציה לראשי ההתאחדות לתת לו את המושכות לנהל גם את מוקדמות רוסיה 2018). בכל סצנריו אחר - שעון החול של הקריירה הגוטמנית יתהפך לכיוון הלא נכון.
מרבית המאמנים הישראלים גומרים את הסוס אחרי שהם מסיימים עם הנבחרת. ככה זה: אתה מגיע לשיא שאי-אפשר באמת להתעלות עליו, הדבר הכי גדול שיש בביצה המקומית, מקום שממנו אפשר רק לרדת. אברם גרנט, שיודע ללחוש על אוזני אוליגרכים וסופר אייג'נטס - יש רק אחד; דרור קשטן של פוסט הנבחרת דעך לאיטו בהפועל ת"א של טביב ובני יהודה של דמאיו. שלמה שרף של אחרי הנבחרת סיים לחלוטין את פרק האימון של חייו - בעזרתו האדיבה של אבי נמני, שזרק אותו מקרית שלום אחרי שני מחזורים.
ב-2016, בגיל 58, גוטמן בכל מקרה כבר לא ייחשב עוד לאיש מקצוע צעיר ומבטיח. הוא כבר בנה שתי קבוצות גדולות בקריירה שלו - הפועל ת"א של סוף העשור הקודם, הפועל חיפה של העשור שלפניו. אבל אם הוא לא יתחבק מקרוב עם השאנז אליזה וייאלץ להיפלט לשוק החופשי - הוא עשוי להיתקל בקיר בניסיונותיו לבנות את קבוצתו הגדולה השלישית.
3. השבוע האחרון שוב הוציא אותנו מפרופורציות. מי שמנסה להבין למה גם היום אוחזת פאניקה בחלקים נרחבים בתקשורת, למרות מרחק ביטחון משמעותי של ארבע נקודות מהיריבה העיקרית של ישראל על המקום השלישי (בוסניה), על-אף מרחק של שתי נקודות בלבד מהמקום הראשון - איך פתאום מסביר מישהו שהכל כאן זה פארטץ' ישראלי לבנטיני קלאסי בלתי ניתן לרפואה ושאר ירקות של הלקאה עצמית; איך הגענו למצב שבו מישהו אחר טוען כי תמונות באינסטגרם הן אלו שאחראיות על שיבוש כל ההכנות ומקור כל הרוע בעולם; ועוד אחד שבכלל מאבד את העשתונות וקובע שהמאמן החזיר אותנו עשרות (עשרות!!!) שנים אחורה - ובכן, זה לא ממש מסובך להתחקות אחר מקורותיה של אותה פאניקה.
לכאורה הסיבה מובנת מאליה, אבל מוטב לחדד אותה: על הנבחרת כולם מרגישים בעלות. היא של העם. היא הרבה יותר גדולה וחשובה מכל קבוצה מליגת העל (ואין חיה כזאת - כתב ספורט שלא אוהד אף קבוצה) - כי במילון המושגים של עיתונאי הספורט היא שקולה לצה"ל, הממשלה ובתי המשפט. הנבחרת היא מקום קדוש, וככזה - היא הופכת לתחום סיקור בו ניתן להסיר, אפילו טיפה - את מסכת האובייקטיביות, ולבחון את הדברים גם ממקום של חיבור רגשי. ולעשות את זה מבלי שיסתכלו עלייך עקום ויפקפקו במקצועיות שלך: הרי איך אפשר להאשים מישהו שמאוכזב מתחלואיה של המדינה?
לכן, כדאי לקחת את הסיקור המלחמתי-אסוני אחרי תוצאות לא טובות של הנבחרת עם קורטוב של מלח. זה לא כמו כשאתם קוראים טקסט בעיתון או שומעים ניתוח ברדיו על הפועל או מכבי. זה לא פאקו וברקו. הצלילות במקרה הזה פשוט אובדת. הצד השני של המשוואה הזאת הוא כמובן אופוריה, כשהתוצאות טובות. גוטמן והעם מקווים שהם יוכלו לקרוא בעיתון על התחושה המעוותת הזאת (כי גם אופוריה לא משקפת מציאות) - אך הנורא נחשקת - במהרה בימינו.
