פטיש דין משפט גזר דין עתירה דין וחשבון / צלם: פוטוס טו גו
הרשתות החברתיות והטוקבקים באינטרנט הם מקור בלתי נדלה לתביעות לשון הרע, מאחר שהאפשרות להשמיץ ולהכפיש אדם הפכה לקלה, זולה וזמינה לכל. כבר לא צריך לטרוח לתלות מודעות או לפרסם בעיתון - פשוט יותר להוציא דיבתו של אדם על קיר הפייסבוק שלו, לעיני כל מכריו, חבריו ולא פחות גרוע - גם עמיתיו לעסקים.
ברגע שנקבע כי התבטאות מסוימת עולה לכדי לשון הרע, הנפגע לא צריך אפילו להוכיח שנגרם לו נזק ממשי כדי לזכות בפיצוי, אך קשה לשים את הגבול בין התבטאויות שמזכות את הנפגע בפיצוי, לבין קללות וגידופים שבית המשפט אינו רואה בהם לשון הרע.
מצד אחד, בתי המשפט רוצים להעביר מסר שירסן את הקלות הבלתי נסבלת שבה כל אחד משחרר את חרצובות לשונו דרך המקלדת מבלי לתת על כך דין וחשבון; ומן הצד השני עומדת ההבנה שקללות בישראל כבר מהוות חלק אינטגרלי מהחיים החברתיים, ודווקא העובדה שהשימוש בהן כה נפוץ הופכת את פגיעתן לפחות משמעותית.
החשש העיקרי הוא כמובן מהצפת בתי המשפט בתביעות לשון הרע בגין כל משפט בוטה ומתלהם שמישהו כתב ברשת.
בשנה שעברה בית המשפט חייב גרוש לשלם לגרושתו סך של 25 אלף שקל כפיצוי על כך שכתב על קיר הפייסבוק שלה שהיא "כלבה עלובת נפש קנאית וחולנית". בשבוע שעבר דן בית המשפט בתביעת פיצויים של בחור כנגד שתי צעירות שפרסמו על קיר הפייסבוק שלו שהוא "שקרן פתולוגי שמשחק עם בחורות"; "גבר בוגדני"; "דג מסריח" ועוד גידופים מסוג זה, אך לא זאת בלבד שלא זיכה את הבחור בפיצוי אותו תבע - אלא שאף חייב אותו לשלם לצעירות סך של 23 אלף שקל כפיצוי על הטירדה המשפטית שגרם להן.
באופן חריג בית המשפט קבע כי הצעירות זכאיות ליהנות מההגנות שמספק החוק: פרסום פוגעני לא ייחשב כלשון הרע, אם המפרסם מוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים - שדבריו היו אמת, ושהיה אינטרס ציבורי בפרסום.
במקרה זה בית המשפט קבע כי התובע הוא אדם מניפולטיבי, שהוליך שולל את הצעירות כאשר יצא עימן במקביל ללא ידיעתן. התרשמותו של בית המשפט הייתה כי הצעירות לא היו מסכימות בשום אופן לנהל קשר רומנטי עם התובע, לו היו יודעות האחת על קיומה של השניה, ומשגילו זאת, תגובתן באמצעות הפרסום בפייסבוק הייתה מוצדקת.
לטעמו של בית המשפט, תיאורו של הבחור כגבר בוגדני ושקרן פתולוגי חוסה תחת ההגנה של "אמת דיברתי", שהרי הוכח כי הוא אכן נהג כבוגד ושקרן, והפרסום אף עומד בתנאי של אינטרס ציבורי, שכן השופט סבור כי יש מקום להזהיר צעירות אחרות במעגל החברתי של הצדדים, השוקלות לנהל קשר כלשהו עם התובע.
באשר לכינויים והגידופים שנלוו לפרסום, אכן אין הגנת "אמת דיברתי" או אינטרס ציבורי בכינויו של הבחור בקללות שונות, אך בית המשפט פסק כי איש לא יחשוב בטעות שהבחור אכן "דג" או "מסריח", ואדם סביר יבין שהם תוצאה של סכסוך אישי בינו לבין הצעירות.
אז מדוע "כלבה עלובת נפש" היא לשון הרע, ו"דג מסריח" לא? אין ספק כי ההכרעה בנושא לשון הרע קשורה באופן הדוק ביותר לסיטואציה הספציפית. בית המשפט נוהג בצורה סלחנית יותר כלפי התבטאויות בוטות של צעירות שנעשה להן עוול על-ידי אדם זר, מאשר התבטאויות של גרוש כלפי אם ילדיו.
בכל מקרה, מומלץ להתייחס לפסק הדין האחרון כאל חריג. גם אם לצעירות הייתה סיבה מוצדקת לכעוס ואפילו לפרסם את העוול שעשה להן הבחור, יש דרך לגיטימית ותרבותית יותר לבטא זאת, ולא כדאי לבנות על רוחו הסלחנית של בית המשפט.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il