ציר הרוע של הטוקבקים
"תפסיקו לבלבל לנו במוח עם הכתבות האלו", כתבה הטוקבקיסטית שרון בתגובה השביעית לידיעה ב"וואלה" על מותו של הפעוט האריתריאי, מראווי מרהוויט, באחד מ"מחסני הילדים" בתל-אביב. "האחריות היא רק על ההורים של הילדים ולא עלינו. שיחזרו להיכן שהגיעו ומהר!". משה, טוקבקיסט מספר 1 בידיעה היה עדין פחות: "שימותו כולם, הם לא צריכים להיות פה".
חלק מהמגיבים באתרי האינטרנט, שהם לא מדגם מייצג של האוכלוסייה, לא אהבו את הידיעות על ילדי הזרים. כשהם נעים בין שנאה יוקדת לאדישות, קראו הטוקבקיסטים לאתרי החדשות להפסיק לבלבל את המוח על מוות של ילדים של אחרים. "לא מעניין - שיחזרו לאפריקה" (ארי, ynet), "לחוקק דחוף חוק שאוסר על העובדים האלה להתרבות בגבולות ארצנו" (להעיף אותם, ynet), "התינוק נפטר בגלל שהתעקשתם לכופף את החוק... הדבר היחיד שאתם צריכים לעשות הוא לקפל את הפקלאות ולחזור הביתה", כתב טוקבקיסט אחר באתר מבית "ידיעות אחרונות".
אם סיפורי הפריפריה החברתית בארץ נחשבים לסיפורי החצר האחורית של המדינה, שאותם ממעטים לספר, אז סיפוריהם של ילדי האפריקאים שחיים פה, לקוחים מירכתי ירכתיה של החצר האחורית. לרוב הציבור הישראלי פשוט לא אכפת. בעוד שהתגובות לידיעות בנושא היו רבות באופן יחסי, מלכתחילה היו הכניסות לידיעות הללו נמוכות משמעותית מהממוצע בעניינים אחרים שהונחו על סדר היום.
לצורך העניין, מנתונים שהגיעו אלינו ממספר אתרים מובילים עולה כי כפי 3 יותר גולשים ישראלים התעניינו בהתרסקות מטוס גרמני בהרי האלפים מאשר במוות סדרתי של תינוקות בדרום תל-אביב.
"מחסני הילדים" הם אינם דבר חדש, ואחת לכמה חודשים ארוכים הם חוזרים לכותרות. לא מדובר בסוג הידיעות העיתונאיות שעושות את דרכן באופן טבעי אל ראשית העמוד. בהיררכיה החדשותית, מותו של ילד יהודי יזכה לכותרות גדולות, ילד ערבי שנדרס בפזורה יקבל מבזק, ועל מותו של ילד שאינו אזרח לרוב לא נדע אף פעם. כשילד שקוף כזה הולך לעולמו באופן טראגי, אף הודעת ביפר לא נשלחת מטעם מד"א, ואין דיווח לחברים בקבוצת הוואטסאפ של הכתבים הפליליים. לא כלום. רק התעקשות של עיתונאים שעוסקים בנושא, כמו חיים ריבלין ב"חדשות 2" ואורלי וילנאי, בעיקר במדורה בעיתון "הארץ", לא נותנת לנושא הזה להיעלם.
בחודשים האחרונים פרסם ריבלין כתבה בנושא באולפן שישי, אך היא לא הותירה חותם, ולא הביאה להמשך הכיסוי. מותו של הילד הרביעי מאז ראשית פברואר השנה, הביאה את וילנאי וריבלין לכפות את האייטם על עורכיהם ולהביאו לכותרות. אחריהם הגיעו האתרים וואלה, מאקו ויתר הערוצים והעיתונים. אבל רק אחרי מותו של הילד החמישי, יומיים אחר-כך, גם אתר ynet פינה לטובת העניין את הכותרת הראשית. היה זה מראווי בן הארבעה חודשים, שבאופן תקדימי גם זכה בתקשורת לשם ולסיפור אישי, אך כמות הכניסות לידיעות עליו ירדה דרמטית והוא הידרדר במורד פיד החדשות.
עתיד העיתונות מבטיח פרסונליזציה של המידע. אפשר לראות את הנטייה הזו כבר היום בעמוד הפייסבוק של כל אחד מאיתנו, כשהקו המערכתי מתאים את עצמו לתפיסת העולם שלנו ושל חברינו הקרובים. בעוד כמה שנים, כל אחד יקבל רק את מה שמעניין אותו והוא רוצה לדעת, דף-הבית ילך וידעך ומשקלו של העורך בארגון היררכיית החשיבות העיתונאית, ילך ויקטן.
כבר היום, וראינו זאת במערכת הבחירות, עולה זעם על כך שהתקשורת משמיעה קולות שאינם הולמים את הלך-הרוח הציבורי. קולות לא נוחים, מאתגרים, שונים, לא מתקבלים בהבנה. אחרי כל המהלומות שמונחתות על העיתונאות והעיתונאים שלנו, ההחלטה האמיצה - לא פחות - להקדיש את עיקר החדשות לנושא כה לא-פופולארי, אינה מובנת מאליה ומוכיחה כי עדיין יש ערכיות בעריכה.
וככל שהטכנולוגיה תאפשר זאת, והמציאות הכלכלית תדרוש זאת, החשש הוא שהמתח הטבעי הזה בין מה שחשוב לדעת ובין מה שמביא רייטינג יתפוגג. ילך ויתחדד, כי רק מה שנעים, סקסי ומשעשע יזכה לאור הפרסום. ואז, אולי, על מחסני הילדים לא נשמע אף פעם.
