זלמן שובל / צילום: איל יצהר
הבחירות עבור זלמן שובל - מייסד ומוביל בנק ירושלים, דיפלומט ופוליטיקאי ששימש שגריר ישראל בארה"ב פעמיים במשך השנים - לא נגעו למזרחים ולאשכנזים, אלא לחשש מפני מדיניות שתעצור את התחרות, תפרוץ את התקציב ותטיל מיסוי נוסף.
בראיון ל"גלובס" הוא פורש את עמדתו הכלכלית, מביע שביעות רצון בנוגע לתוצאות הבחירות ומגלה אופטימיות באשר לעתיד היחסים העכורים שנוצרו בין ישראל לארצות הברית. בסופו של דבר, לטענתו, ממשל רציני לא משנה מדיניות מקצה לקצה בגלל אמירה זו או אחרת של ראש הממשלה.
על המשפחה: "תבונה עסקית של איפוק ויציבות"
בני משפחת שובל הם הצד השקט של שושלת אצולת הממון - מה שנקרא האריסטוקרטיה של "הכסף הישן". זה התחיל בשלום שכנא מאיר (על שמו מגדל שלום), שנולד בקיץ 1885 למשפחה חרדית בעיירה פולנית. כעילוי בתורה וכמוסמך לרבנות נמצא לו שידוך בדמותה של כנה שכטר ממולדובה, בת ל "חרשתן עשיר". כנה הנוכחית, הנכדה של כנה ההיא, היא רעייתו של זלמן שובל, אמן של מיכל ויעל, אחת באופרה הישראלית והאחרת אדריכלית, ושל גדעון-גידי שובל, בעלים ודירקטור בבנק ירושלים ומנכ"ל יצוא חברה להשקעות. אחותה של כנה שובל היא רינה מאיר, המנהלת את העסקים שירשה מאביה משה, ילדיה מוכרים יותר ומופיעים בטורי חברה ועסקים, הבת לושי ליטרסדורף והבן יונתן לייטרסדורף.
ב-1919 עלה שלום שכנא לפלסטינה. זוגתו וילדיו הגיעו שנה אחריו וההורים אחריהם. לשלום הייתה מתנה מחותנו, 14,500 לירות שטרלינג. הוא התחיל "לבנות ולהיבנות בה", והקים חברה לסחר, ייבא חומרי בניין ורכש מגרשים. כנה ושלום היו הורים לבנימין, משה, מרדכי וטובה שלמדו ב"גימנסיה הרצליה" - ששכנה אז במקום שבו עומד "מגדל שלום מאיר", הקרוי על שמו. המגדל נחנך ב-1965 והיה "גורד שחקים" במונחים של אז, הכי גבוה בתל אביב, בישראל, במזרח התיכון, באסיה ואפריקה. את הבניין בנו בניו, שעסקיהם, בתחילה בשותפות, פרצו לכל תחום אפשרי בארץ שלפני ואחרי הקמתה, ובחו"ל.
הם היו מחוזרים על ידי ראשי השלטון דאז, קשרו קשרי עסקים והשקעות עם משפחות יהודיות עשירות במיוחד בעולם ונחשבו לאחת המשפחות החזקות, המאוחדות ורבות ההשפעה בארץ. תולדות המשפחה, על הטוב ועל המחלוקות, נכתבו בספר "סיפורם של האחים מאיר", בעיניים של שי מאיר, בנו של מרדכי ז"ל, שניהל בזמנו את מגדל שלום, שבסלנג התל אביבי הוכר ככלבו שלום. לבנקאות נכנסו האחים באמצעות רכישת בנק הופנונג בז'נבה שהוסב ל"בנק ליצוא" בירושלים, בגלל הרצון לתשלובת מאוחדת של מקרקעין, בנייה עצמית ומימון עצמאי.
האח מרדכי היה המוכר והמתוקשר בין האחים דאז, עסקית וחברתית, לפני ואחרי הפרדת הכוחות במשפחה. האח משה מאיר נישא לשרה והם ילדו שתי בנות: כנה שובל ורינה מאיר. משה מאיר נחשב לאח שעשה את מיטב העסקים בארץ, יצא לעסקים, בעיקר נדל"ן, באפריקה ובארצות הברית והקפיד להישמר עד כמה שאפשר מהתקשורת. משה, מרגע שעזב את פרדס חנה ב-1940, התגורר באותה דירה ברחוב פיירברג בתל אביב. ב-1993 נפטר והותיר ירושה מבוססת וכבדה, וגם מסורת של ריחוק שעברה לבנותיו.
כך, אלמלא ענייניו הפוליטיים ותפקידו הציבוריים של האב, זלמן, כמעט ולא היינו יודעים על משפחת שובל. גם כנה וזלמן רכשו את ביתם לפני 45 שנה ומאז הם שם. סגירת מעגל: קרן פייר, שותפות בין זלמן שובל לשלמה גרופמן, בנתה את "הבית הכי יפה בארץ", אומר זלמן, ברחוב הירקון 96 בתל אביב. "זה בדיוק המקום שגדלתי בו, וזה לגמרי במקרה. לא השתתפתי במשא ומתן, המקום כבר היה קצת חורבה, ורק אחר כך גיליתי שזה היה הבית שבו גדלתי".
ב-1956 נישאה כנה לזלמן פינקלשטיין, הוא זלמן שובל, יליד 1930, בנו המוצלח של איש עסקים מדנציג כולל ייחוס סוציאליסטי רם דרג: פנחס ספיר, אז "האיש עם הפנקס השחור הקטן", שר המסחר והתעשייה, היה בן הדוד של אמא של זלמן. לימים נולדו להם מיכל, יעל וגדעון. "אנחנו שמרנים. משתדלים לא לקפוץ מעל לפופיק. נכון, אנחנו כסף ישן, אנשים של יציבות, לא נעזרנו בסיוע ממשלתי, לא לקחנו כספים של אחרים, לא הסתכלנו על לגדול ולהתרחב. ייתכן שחלק מהאשמה היא שלי, הייתי כל כך עסוק בנושאים ציבוריים ולא נטיתי לקחת סיכונים בעסקים, אבל נראה לי שזה האופי.
"תבונה עסקית של איפוק ויציבות שעוצבו על ידי חמי ועברו אליי ולבני. האסטרטגיה הזו הוכיחה את עצמה. זו אסטרטגיה שהוכנה והובלה על ידי עובדי הבנק, מנהליו והבן שלי. וכל זה כאשר אנחנו שומרים בבנק על הגמישות הנחוצה. אם למשל יחולו שינויים קיצוניים מבחינת המאקרו או שינויים בשוק או רגולציה של המוסדות - הבנק לא צריך לעשות שמיניות באוויר כדי להתאים את העיסוקים הבנקאים שלו למציאות חדשה, תהיה קיצונית אשר תהיה. בבנק גדול זה קשה. בבנק קטן כמונו, ומאורגן כמונו, זה אפשרי במיידית".
בצבא היה זלמן עוזר ראש ענף מחקר באמ"ן, בוגר אוניברסיטת ברקלי, מוסמך אוניברסיטת ז'נבה, ד"ר במדע המדינה ויחסים בינלאומיים. עבודת הדוקטורט שלו עסקה ב"פתרונות שונים לנושא השטחים", הוא הצטרף למשרד החוץ אך כשהאחים, בעיקר משה חתנו, לחצו לשלב אותו בעסקי המשפחה, הוא בחר בפיננסים, נשלח לבית ספר לבנקאות של בנקר'ס טרסט ובראשית שנות ה-60 הקים את חברת ההשקעות של בנק יצוא שבבעלות המשפחה. לבנק היו אז שלושה סניפים, בתל אביב, בחיפה ובבת ים.
ספר המשפחה מספר כי זלמן "האמביציוזי" שובל "רצה להקים סניף בירושלים, אבל הממשלה הסוציאליסטית של אותם ימים אסרה כמעט לחלוטין על הקמת סניפי בנקים שאליהם התייחסה כאל מוצרים בקיצוב. שובל הנמרץ, שהיה אז בן 33, נפגש עם נגיד בנק ישראל, דוד ("דולק") הורביץ, וביקש לשכנעו לתת רישיון להקמת הסניף בירושלים. הורביץ, שהיה מודע לצרכיה של ירושלים והכיר היטב את האחים, אמר שיהיה מוכן לתת רישיון לסניף, בתנאי שתוקם חברה או בנק לפיתוח ירושלים".
ואכן, האחים התארגנו לבנק חדש, פרטי, עם שותפיהם מחברת "וולפסון קלור מאיר", אייזיק וולפסון וצ'רלס קלור, ממשפחות היהודים העשירות בעולם אז. זאת תוך הפעלת הקשרים המסיביים עם רא ש עיריית ירושלים דאז טדי קולק, נגיד בנק ישראל הורביץ, שר האוצר פנחס ספיר וראש הממשלה לוי אשכול. בדצמבר 1963 קם "בנק ירושלים לפיתוח ולמשכנתאות", אז בבעלות של 51% לקבוצת וולפסון קלור מאיר, הממשלה 26%, היתרה עיריית ירושלים ובנק הלוואה וחיסכון. היום מחזיקה משפחת שובל ב-87%. היתר מפוזרים, עם סחירות נמוכה של המניה. דור העסקים הבא במשפחה: הבן גידי שובל והחתן רוני גרינהולץ, איש עסקים בינלאומי בנושאים טכנולוגיים.
זלמן שובל מוביל את הבנק מאז ועד עצם היום הזה - כשהוא משלב לאורך כל השנים בנקאות עם קריירה פוליטית וציבורית, ומאז 1990 גם נדל"ן באמצעות קרן פייר להשקעות, בשותפות עם שלמה גרופמן.
את פעילותו הציבורית החל כחלק מחבורת "צעירי מפא"י", לימים אנשי רפ"י - משה דיין, שמעון פרס, גד יעקובי ועוד, שסבבה את דוד בן גוריון. ב-1970 נכנס לכנסת כח"כ הרשימה הממלכתית בראשות יגאל הורביץ, לימים חבר להקמת הליכוד, פרש והצטרף לתל"ם של משה דיין, רפי-אומץ, ושוב ליכוד. היה חבר בוועדות חוץ וביטחון, כלכלה וכספים. שימש סגנו בפועל של משה דיין במשרד החוץ בתקופת מנחם בגין, וממונה על ההסברה המדינית.
על היחסים עם ארה"ב: "ממשל רציני לא משנה מדיניות בגלל אמירה זאת או אחרת"
דיפלומטיה היא המהות של זלמן שובל. הוא נראה כדיפלומט האולטימטיבי, משוחח ככזה, לעולם לא יאמר משפט שאיננו מתוכנן בקפידה ובזהירות - וזה בא לו בטבעיות. פעמיים שימש שגריר ישראל בארה"ב: ב-1990 מונה לתפקיד על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר, ושימש שגריר עד 1993, מונה שוב ב-1998 על ידי בנימין נתניהו, עד שנת 2000. היה נשיא האגודה לזכות הציבור לדעת, ב-2011 מונה על ידי ראש הממשלה נתניהו ליו"ר הפורום ליחסי ישראל ארה"ב, שהוקם במסגרת המועצה לביטחון לאומי, חבר במכוני מחקר למדיניות חוץ ודיפלומטיה. מאמריו מתפרסמים בעיתונות הבינלאומית, הוא מרואיין מבוקש בתקשורת הזרה בכלל ובאמריקאית בפרט, בליל הבחירות האחרונות ישב עם 50 עיתונאים זרים שחיפשו את פרשנותו לתוצאות.
- מה דעתך על המצב הנוכחי ביחסי ארה"ב ישראל?
"צריך לנסות לחזור, כמה שניתן, למסלול הקבוע שהתקיים הרבה שנים, לא קשור לנשיא מכהן או מפלגה שזכתה שם בבחירות. המסלול הזה ידע ימים של מתיחות, כן, יותר מהמתיחות הנוכחית, בימי מה שכונה משבר ההתנחלויות של ראש הממשלה יצחק שמיר מול הנשיא בוש האב ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר. אבני היסוד ביחסים הללו נוגעים לביטחון, למדיניות, לכלכלה ולנושאים אחרים. הם לא הושפעו אז, גם לא בימי שיא משבר הערבויות של הנשיא בוש. יש לזה סיבות הקשורות גם לאינטרס של ישראל וגם לאינטרסים של ארה"ב. היחסים בין ישראל לארה"ב אינם דומים לשום יחסים בין ארה"ב לאף מדינה אחרת. זה כמו חבל שאי אפשר לקרוע את הסיבים הרבים שממנו מורכב. מה גם שהקונגרס, על שתי סיעותיו, הוא פרו ישראלי".
"צריך לזכור גם את העמדה של בעלות הברית המסורתיות של אמריקה במזרח התיכון - הסונים המתונים, מצרים, סעודיה ונסיכויות המפרץ - ביחס לאיראן. המדינות הללו שותפות לחלוטין לעמדת נתניהו בעניין הגרעין האיראני וחוששות מהתפשטות הגמונית של איראן. מבחינתן זה אפילו סיכון יותר גבוה מאשר מבחינתנו".
- איך כל זה מוצא ביטוי בממשלו של ברק אובמה?
"לארה"ב בתקופת אובמה יש איזושהי נטייה לראות דברים אחרת, לא רק בזווית של הנושא הגרעיני אלא גם בשיתוף הפעולה הגלוי והסמוי מול איראן בנושא דאע"ש. כל העניין הזה הוא למורת רוחן של בעלות הברית של אמריקה, יותר מישראל".
- לא נראה שלאובמה וממשלו אכפת מהעמדות הללו.
"גם ממשל אובמה, למרות התמונה הקודרת ביחסים כפי שהיא נראית, לא יכול להתעלם מזה. זה ברור לדעתי גם לאובמה - אבל הוא מנסה ללכת לכיוונים אחרים. אנחנו, כמו מדינות ערב, חוששים מזה שאיראן חותרת להתפשטות מדינית, השפעתית וגם דתית על האזור כולו מעיראק ועד תימן. הדבר הזה לא נעלם מעיני אמריקאים רבים. ממש בימים האחרונים היתה התבטאות של ג'נרל פטראוס, שנשכר על ידי הבית הלבן לייעץ לו בענייני עיראק. הוא אמר חד משמעית שאיראן יותר מסוכנת מדאע"ש. ישראל בוודאי שותפה לזה".
- ובכל זאת ההתבטאויות והפעילות של הממשל נראות אחרות.
"יש לי בהחלט חשש מבחינת היחסים, אבל הוא שונה ממה שקוראים ושומעים. אני לא מוכן לקבל, מבחינה הגיונית, שההתבטאויות של אנשי ממשל אובמה ושל אובמה עצמו אחרי תוצאות הבחירות באו כתגובה להתבטאות של נתניהו בעניין נאום בר אילן. זה בהחלט לא נשמע משכנע. מדינה כמו ארה"ב לא משנה את המדיניות שלה כתוצאה מנאום בחירות זה או אחר. לכן זה מעורר לפחות סימן שאלה: אולי ממשל אובמה החליט, ולא מהיום, לשנות גישה בנושא הישראלי-פלסטיני, ותוצאות הבחירות, ומשפט זה או אחר של נתניהו, בסך הכול משמשים להם אמתלה להצדיק את עמדתם החדשה. ממשל רציני, לדעתי, אינו משנה מדיניות כתוצאה מאמירה זו או אחרת".
- אם בבחירות היה זוכה יצחק הרצוג ומקים ממשלה?
"בסופו של דבר זה היה אותו דבר, אולי עם פחות התנגשויות ופולמוס ופחות אמירות. אבל אם הייתה מגיעה הנקודה שארה"ב צריכה להחליט אם היא דבקה במדיניות המסורתית שלה להתנגד ליוזמות חד צדדיות של הפלסטינים לקדם את המדינה הפלסטינית באמצעות מוסדות בינלאומיים או להמשיך להתמיד במדיניות של שיח והסדר - גם הרצוג היה עומד על זה שצריך להתקיים מו"מ ולא החלטות באמצעות האו"ם".
- ואולי כל זה לא נוגע בהיגיון אלא ביחסים אישיים. אולי אובמה לא מחבב את נתניהו, אולי לא את הישראלים.
"זה לא מה שמדאיג אותי. אף אחד לא קובע מדיניות לפי סימפטיה ואי סימפטיה. לכן אפשר שיש פה עניין של מדיניות. היחסים בין שמיר לבוש האב ובייקר היו יותר צוננים ויותר קשים וכללו התבטאויות קשות, אבל ברגע שהיה אינטרס משותף, שנבע ממלחמת המפרץ, כל הדברים נשכחו. אולי בייקר היה יותר פרגמטי".
- אולי אובמה יותר אמוציונלי.
"אני לא נותן הערכות פסיכולוגיות אבל אני לא בטוח שזה לא נובע מהשקפת העולם של אובמה, שהיא שונה מהשקפות העולם של ממשלים אמריקאיים אחרים, כולל אלה שהיו במחלוקת קשה עם ישראל".
- מה השקפת העולם של אובמה?
"לנסות להגיע לשינוי יסודי ביחסים בין ארה"ב לבין העולם המוסלמי והערבי, והראיה, שהפניות הראשונות שלו בתחילת הקדנציה היו איגרת לחאמנאי, הנאום בקהיר וביקור באנקרה, טורקיה. זו השקפת העולם שלו".
- אז אנחנו צריכים לרדת מתחת לפני הים לעוד שנתיים, בתקווה שאז.
"לא, בכלל לא. אמריקה היא מדינה דמוקרטית, מאוד דמוקרטית במובן האמיתי. אולי המדינה היחידה בעולם שלדעת הקהל יש השפעה על המדיניות, וזה מתבטא גם בהרכב הקונגרס. אני חלוק על אלה שחושבים שהקונגרס יכול לעשות מדיניות חוץ נפרדת מהממשל. הקונגרס בהחלט לא יכול להכריע ביחסי החוץ, אבל הוא יכול להשפיע, יותר מפרלמנטים בארץ ובאירופה. הפרלמנט בארץ, נו, זה הכנסת. גם באירופה זה לא מי יודע מה".
- הקונגרס יכול לעצור תקציב, החלטות הממשל.
"כן, למשל. הקונגרס אכן יכול לכבול את ידי הבית הלבן. כך שזה לא הכול חד וחלק. מה גם שבדעת הקהל האמריקאית יש חשש מהנושא הגרעיני האיראני וגם ברק אובמה יצטרך להתחשב בדברים הללו".
- למה? מה אכפת לו?
"אכפת לו בגלל המורשת שהוא משאיר, איך תשפוט אותו ההיסטוריה. יחד עם זה הוא ראש המפלגה הדמוקרטית ולאנשי המפלגה יש רצון להיבחר שוב, והם משפיעים מאוד".
- מה נתניהו צריך לעשות?
"נתניה צריך לעשות, והוא גם יעשה. ראש הממשלה יעמול הרבה כדי לשפר את האטמוספירה סביב היחסים. נתניהו איש מאוד פרגמטי, והוא מכיר בערך היחסים ביננו לארה"ב - אני מעריך שיעשה פעולות לשיפור האווירה, שאחרי הכול מאוד משפיעה".
- והאמריקאים?
"הממשל האמריקאי עשה שגיאות רבות מאוד. הם לא הבינו שהתפיסה של מעורבות יתר בחיים הפוליטיים בישראל זה בומרנג מבחינתם. בכל מקרה, מה שהיום חשוב מאוד זה שצריך עשות מאמץ, כי העניין מבחינתנו חשוב ביותר. גם בנושא איראן - גם אם יש לישראל, גם לנתניהו וגם להרצוג ביקורת חריפה על ההסכם המתגבש, אנחנו חייבים להביא בחשבון שההסכם הזה אכן יהיה. ישראל לא יכולה לומר: אנחנו ברוגז ולא משחקים. גם במציאות פחות טובה ישראל צריכה לשמור על מערכת יחסים הדוקה. זו גם עמדת מערכת הביטחון שלנו וגם עמדת נתניהו, כדי למנוע התבטאויות שליליות עוד יותר ממה שאנחנו חוששים".
על הבחירות בישראל: "אני מרוצה. פחדתי מעצירת התחרותיות"
- מה דעתך על תוצאות הבחירות בישראל?
"אני לא אובייקטיבי. קיוויתי, ואני מרוצה. לטעמי זה בכלל לא עניין של מזרחים ואשכנזים, הרי היום כל המשפחות, כולל שלי, מעורבות. לי היה חשש גדול מאוד מניצחון מה שמכונה המחנה הציוני, בתחום הכלכלי. אני חששתי מאוד מההרכב הכלכלי של אנשים שאינם סוציאליסטים, ובטח לא סוציאל-דמוקרטים - הם חד משמעית ניאו-מרכסיסטים. פרופ' מנואל טרכטנברג היה רק עלה התאנה. אני פחדתי מפריצות מסגרת התקציב, ממיסוי נוסף, מעצירת התחרותיות שהחלה לבצבץ בשטח".
- והממשלה החדשה?
"קיוויתי ומקווה שהממשלה החדשה תנהג עד כמה שניתן על פי כללי משק חופשי, אני חושב שנתניהו, במובן האירופאי ולא האמריקאי, הוא ליברל שמאמין בכללי מדינה ליברלית. ואני בהחלט לא מדבר על הליברליזם האמריקאי שנחשב לשמאלי. אני מקווה שהקו של נתניהו בנושא הכלכלי הוא שיכריע".
- לא ממש הרגשנו אותו בשנים האחרונות.
"כן, בממשלה הקודמת לא הרגשנו אותו, מחכה שזה ישתנה. אני מאמין שמר משה כחלון עם כל הנטייה המאוד ראויה לעניינים חברתיים יבין שלא כל מה שאומרים שחברתי הוא באמת חברתי, שחברתי אמיתי זה קודם כול צמיחה כלכלית, כדי שאפשר יהיה לתת למי שצריך. לזה צריך מדיניות צמיחה ושיתוף פעולה. כמו שאריק שרון נתן גיבוי לביבי כשהיה שר אוצר, אני מקווה שיהיה שיתוף פעולה בין נתניהו לכחלון. מכמה התבטאויות של כחלון בשיחה אישית למדתי שהוא מבין שמשק חופשי חשוב, שעודף רגולציה מכבידה".
- וכבעל שליטה בבנק ירושלים?
"גם כבנק ירושלים אני לא חולק על חלק מהדברים שכחלון אומר בנושא בנקאי. אני עדיין לא יודע בדיוק מה התוכנית שלו אבל אני, גם כאידואולוגיה וגם מתוך אינטרס, בעד עידוד תחרותיות בנקאית. ואני מאמין שתפקידם של בנקים קטנים הוא למלא חלל מסוים שנוצר בגלל היותם של בנקים אחרים גדולים מאוד. אם כחלון ילך בכיוון אני בהחלט בעד".
- מה בנוגע לרגולציה?
"אני בהחלט לא מאושר מההתבטאויות המוגזמות של רגולטורים פיננסיים בתחום הבנקאות. לפעמים נראה לי שרגולציה היא קרדום לחפור בו של גופים רגולטוריים שרוצים לשרוד ולקבע את כוחם. אני לא נגד רגולציה, בהחלט היא חייבת להיות. אמרתי לגברת קרנית פלוג שבכל מדינה צריכה וחייבת להיות משטרה כי בלעדיה אי אפשר, אבל אסור שזו תהיה מדינת משטרה. כך גם צריך רגולציה אבל אסור שתהיה מדינת רגולציה. יש למצוא את שביל הזהב".
- במשך שנים ניסו בנק ישראל והמפקחים לחסל את כל הבנקים הקטנים.
"במשך כל השנים ההתייחסות הבסיסית של בנק ישראל הייתה על פי גודל הבנק, לא על פי הייחוד שלו, המהות שלו והניהול שלו. העמדה שלהם הייתה שבנק קטן אוטומטית פחות יציב מבנק גדול. רק שהמציאות הוכיחה שזה לא ככה. שבנק גדול יכול להסתבך בגדול, ובנק קטן, אם הוא מנוהל בצורה עקבית ומתונה - בדרך כלל נרתע מפעילות לא יציבה או שיש בה חשש לסיכון".
- לעמדתך, יש לעודד בנקים קטנים.
"ראוי לעודד פעילויות שלבנק קטן יש בהן יתרון. וגם צריך שייכנס לתודעה הרגולטורית שבנק יחיד בבעלות פרטית אמיתית - צריך התייחסות אחרת. אכן אמרתי למפקח דודו זקן: אתה יכול להיות בטוח שבבנק שבו יש בעלים באחוז כזה גבוה, אנחנו מחזיקים 87% מהבנק, העניין הבטיחותי חשוב לנו יותר, גם יותר מאשר לך. זה הרכוש שלנו, זו ההשקעה שלנו. אנחנו לא נלך להשקעות לא ברורות ולא נסכן את עצמנו. אני לא רוצה לדבר על בנקים אחרים, עם הבעלות הנמוכה כפי שקבע המפקח. אבל המציאות כבר הוכיחה איזה סיכון הם והמנהלים שלהם מוכנים לקחת".
זלמן שובל
■ גיל: 85
■ מצב משפחתי: נשוי לכנה לבית מאיר. שלושה ילדים: מיכל, מהאופרה הישראלית; יעל, אדריכלית; וגדעון, בנקאי
■ מקצוע: דיפלומט, פוליטיקאי, בנקאי ואיש נדל"ן
■ הערכת שווי המשפחה: מעל 200 מיליון דולר
■ תפקידים קודמים: יו"ר הפורום ליחסי ישראל ארה"ב, במסגרת המועצה לביטחון לאומי, חבר במכוני מחקר למדיניות חוץ ודיפלומטיה, מרואיין וכותב מבוקש בתקשורת הזרה ובאמריקאית בפרט