תרבחו ותתקוטטו
הבשורה האמיתית שהמשא-ומתן הקואליציוני כבר הביא עימו לא נוגעת להרכב הממשלה הבאה. היא קשורה למצעד המסכות וההתחסדות שנלווה מאז ומתמיד למלאכת המרכבה, והפעם הזאת למרבה השמחה, פחות מאשר בעבר. עזבו אותנו מ"קווי יסוד", תשכחו מ"יעדי הממשלה" ועוד ממבו-ג'מבו - בסוף הכול תיקים.
לזכותם של מרבית הפוליטיקאים ייאמר שהם כבר לא מנסים למכור לנו את הפלברות שנהגו למכור בעבר. גם הם לא מנסים לטשטש את העובדה שבבסיס המחלוקות לא עומדת אידיאולוגיה, אלא כמיהה לתפקידים. אם בעבר ניסו מרכיבי הממשלה לנקות ראשית את כל נקודות המחלוקות מן השולחן, כדי שניתן יהיה לסגור בראש שקט את חלוקת התיקים, הרי שכעת המצב שונה. בלי חלוקה ברורה של התפקידים והתיקים ממש עכשיו, לא ניתן יהיה להתקדם.
נתניהו צריך לפתור שני משחקי-סכום-אפס אם ברצונו להקים את הקואליציה ב"קווי 67" (על-שם 67 החברים שיהיו בה), עם השותפים הטבעיים. האחד הוא זה שמתנהל בין משה כחלון לבין החרדים, והשני בין בנט לליברמן. כל צד מעוניין לשמור על ה"אחד" אצלו, ולהשאיר לאחר את ה"אפס".
ניקח את בנט למשל. יותר משאכפת לו התפקיד שהוא יימלא בממשלה הבאה, חשוב לו שליברמן לא יקבל תיק בכיר יותר. בנט מעוניין להיות שר החוץ. הוא גם טוען שיש לו עוד לפני הבחירות סיכום עם נתניהו שהחוץ או הביטחון יהיה שלו. כעת הוא עומד בתוקף על זכותו להיות הדיפלומט מספר אחת. סביר להניח שבתנאים מסוימים יסתפק בתיק אחר. אבל לוותר על החוץ בעבור ליברמן, שקיבל בבחירות שני מנדטים פחות ממנו, זו גזירה שאין לבנט כוונה לעמוד בה.
אצל ליברמן זה יותר פשוט - לא ייתנו לו תיק החוץ, לא תהיה קואליציה. ליברמן מגלם במו"מ הזה את ה"דובי לא-לא". הכישלון שלו בבחירות הותיר אותו, לפחות למראית-עין, אדיש על גבול האפאתי. כן תהיה ממשלה לא תהיה ממשלה, כן שישה מנדטים לא שישה מנדטים - מה אכפת לו: או חוץ או בחוץ.
וזה עוד לפני שדיברנו על כחלון. את ועדת הכספים הוא מבין כבר שלא יקבל לידיו. מה שמותיר אותו עם התביעה להעביר לרשותו ממשרד הפנים את מינהל התכנון. אריה דרעי, שממתין רק 20 שנה לקאמבק שלו למשרד הפנים, טוען שהפנים בלי מינהל התכנון הוא חצי משרד, ולא מוכן לשמוע על ויתור. וזו הבעיה של כחלון רק מול דרעי. מה יעשה שר האוצר המיועד עם שפע הטובין והפינוקים שנתניהו מתכוון להרעיף על הפרטנרים החרדיים. הרי גם הוא מבין שהחשבון ייצא מהכיס שלו.
כל עוד נתניהו לא יפתור את בעיית כחלון-חרדים ואת קונפליקט בנט-ליברמן, הוא יתקשה לסיים את המלאכה. מה שמביא אותנו ל"אופציות האחרות". פעם קראו לה מפלגת העבודה, אחר-כך שונה השם למחנה-הציוני, כיום היא מוכרת בשם הקוד "אופציות אחרות". בליכוד מאיימים ש"המפלגות בימין חייבות להתגמש, כי גם לנו יש 'אופציות אחרות'".
האופציות האחרות מתבוננות בינתיים מן הצד, וממתינות לצלצול הטלפון, שעד עתה לא צלצל. או שנתניהו מעוניין באמת למצות עד תום את האפשרות להקים ממשלה ימנית הומוגנית, או שהוא פשוט מכין את האליבי שאיתו יבוא לימין. "ניסיתי עד הרגע האחרון", הוא יוכל להגיד אם בסוף תתממש "האופציה האחרת", אבל לא נותרה לי ברירה.
המנגנון שבאמצעותו יתחברו נתניהו והרצוג, גם אם יימצא בסופו של דבר, עדיין לא קיים. המתווכים יעקב נאמן וארנון מילצ'ן ששמם הוזכר בהקשר הזה כנראה פחות רלבנטיים הפעם, איש-איש ונסיבותיו. לנתניהו דרוש כעת שדכן מוצלח. אם לא כדי לזווג אותו עם הרצוג, אז לפחות כדי לחבר בין בנט לליברמן ובין כחלון לחרדים.
הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10
