"האח הגדול" בבתי-הספר
האם פעם עצרתם ושאלתם את עצמכם, למראה מצלמה מוצבת במקום ציבורי, לשם מה התקינו שם מצלמה? האם זה מוצדק? מי רואה את הסרט שמצולם באותה מצלמה, כמה זמן שומרים אותו, ומה עושים איתו? סביר להניח שמעטים עשו זאת. חלקם אף הגישו תביעה ייצוגית נגד חברות שהתקינו מצלמות במתקנים שלהם, בדרך שהצליחה להרגיז כמה אנשים.
בימים האחרונים הצטרפו למיעוט הזה ארגוני מורים ותלמידים. על הכוונת של אלה: המצלמות במוסדות החינוך. זאת לאחר שמצאו כי יותר ויותר מוסדות חינוך זכו בשנים האחרונות לכיסוי של מצלמות. אלה מוצבות כמעט בכל פינה, החל מהחצר, דרך המסדרונות, ובמקומות מסוימים אפילו בכיתות ובחדרי המורים.
כיסוי זה נעשה מיוזמה של הרשות המקומית או מוסדות החינוך עצמם, מבלי שיש גורם מכוון או מנחה מה מותר ומה אסור. מכאן גם הטרוניה של הארגונים השונים.
ההסבר להצבת המצלמות הוא בדרך-כלל מניעת אלימות, ונדליזם וגניבות. לא תמיד ההסבר הזה מצדיק מיקומה של כל מצלמה ומצלמה, ולא תמיד המצלמה היא הפתרון הראוי למניעת הבעיה. ניסיונות עבר להניע את משרד החינוך לנקוט יוזמה ולפרסם הוראות ברורות על המותר והאסור בבתי-הספר לא צלחו.
שאלת הצבת המצלמות בבתי-הספר לא זוכה לדעה אחידה. לא כל ציבור המורים, ההורים והתלמידים רואים בה תופעה שלילית. תומכיה יטענו כי היא מגבירה את הביטחון האישי של המורים והתלמידים במקומות המכוסים בעין המצלמות, מורידה את רמת האלימות ואף מקלה על מציאת האשמים במקום בו קורים דברים בניגוד לחוק למרות נוכחות המצלמות.
מנגד, אין חולק כי נוכחות מצלמות פוגעת בפרטיות של מי שמודע לקיומן בסביבה בה הוא נמצא. היא גורמת לאותה תחושת חוסר נוחות, שהיא אב ואם של אותה הרגשה שלילית שהזכות לפרטיות באה למנוע.
בבתי-הספר אשר בהן פרוסות מצלמות רבות חשים התלמידים והמורים המצויים שם תחת מעקב, אינם מתפקדים באופן טבעי וחשים מאוימים על-ידי אותו 'אח גדול' שצופה בהם. תחושה זו יכולה להתבטא ביתר שאת בקטינים, כאשר הדבר עלול לפגוע באפשרות שלהם לפתח את אישיותם ולהגיע לכדי מימוש עצמי.
בין התומכים לשוללים ניתן גם, כמו תמיד, למצוא דרך ביניים. השאלה היא מי ייקח את היוזמה לקבוע את הדרך הזו? בהתאם לזו יהיה מקום לבחון, תחילה, את נחיצותן של אותן מצלמות והאם לא ניתן להגיע לתוצאה המבוקשת בדרך אחרת. בהמשך לכך, ייבדק איך נכוון את זווית הצילום בדרך הפוגענית פחות ואיך לא נחשוף מורים ותלמידים במקומות בהם יש להם את הזכות המלאה להרגיש שהם אכן נמצאים בהם לבד. השירותים, למשל, כיתות הלימוד ברוב המקרים, או חדר המורים יישארו מחוץ לתחום. כך גם ייקבעו נהלים ברורים לשימוש בתוצרי הצילום, הסדרת הגישה אליהם, אבטחתם בדרך ראויה והשמדתם לאחר מועד סביר.
שאלה נוספת שיש למצוא לה פתרון היא איך תתקבל הסכמת המצולמים לפעולת הצילום? כאשר מגיעים למקום בו מי שגלוי למצלמה הינו קטין, לא יהיה זה מספיק להתקין שלטים המיידעים על נוכחות המצלמות. יהא זה ראוי לנהל דיאלוג מול ועד ההורים של בית-הספר, לשמוע את דעתו, להעביר את התוכנית תחת ביקורתו ולקבל, בסופו של דבר, את הסכמתו, כמי שמייצג את הורי כל תלמידי בית-הספר.
אבל ללא ספק הפתרון העדיף הוא הסדרה מכוונת של הנושא. לפני קצת יותר משנתיים הוציאה הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע (רמו"ט) במשרד המשפטים הנחיה מקיפה בנושא פריסת המצלמות במרחב הציבורי. אין בהנחיה התייחסות פרטנית למקומות כמו מוסדות חינוך.
כאן היה ראוי שהן המשרד לביטחון פנים והן משרד החינוך ייכנסו לתמונה, יפעלו במלוא המרץ ויוציאו הנחיות, אשר יתבססו על הנחיית רמו"ט, אך יתאימו אותה למוסדות החינוך וצרכי הביטחון השונים. ויפה שעה אחת קודם.
■ הכותב עומד בראש משרד עורכי הדין דן חי ושות', העוסק בדיני תקשורת, טכנולוגיה וסייבר, ומרכז את תחום הפרטיות בלשכת עורכי הדין.
