פרטיזנים יהודים בווילנה /צילום:Shutterstock
היום מציינים ברחבי העולם 70 שנה לשואה, כאשר בימים אלה ב-1945 נשמעו נשימותיה האחרונות של מלחמת העולם השנייה. בעוד ניטשים קרבות עזים ברחובות ברלין, ואדולף היטלר ספון בבונקר ברחוב וילהלם שטראסה (כיום בפינת "חנה ארנדט שטראסה", כנראה לא במקרה), מחנות ההשמדה והריכוז ברחבי אירופה כבר שוחררו, והעולם נחשף לזוועות שהתחוללו בהם.
מלאות 7 עשורים לסיום המלחמה האיומה בהיסטוריה והפשעים החמורים בתולדות האנושות, היא הזדמנות לעצור לרגע ולנתח את התפיסות שהתקבעו ביחס למלחמה ולשואה, ללימוד לקחים ולחשיבה מחדש, דוגמת הנזק שגרמה התוכנית להשמדת היהודים למאמץ המלחמה של גרמניה, או באשר לאופיים "החלש" של יהודי אירופה, שגרם להם "ללכת כצאן לטבח".
"גלובס" מנתח 10 תפיסות כאלה בעזרתם של 3 חוקרי שואה - פרופ' שלמה אהרונסון, פרופ' דינה פורת והעיתונאי איתמר לוין. בחלק מהסוגיות, גם לאחר 70 שנה, המומחים חלוקים.
התפיסה: העולם ידע על השמדת היהודים
מסקנות הדיון: הדעות חלוקות
פורת: "עם הפלישה לברית-המועצות ב-1941, החלה רציחה מסיבית של יהודים מאחורי קווי החזית בידי ה-S.S והאיינזצגרופן. לא היו שם עיתונאים, ולכן לא דווח על הפשעים. הרציחות הללו נודעו החל מסוף אותה שנה, כשחיילים מבעלות הברית של גרמניה, כמו רומנים והונגרים, חזרו הביתה לחופשת חג המולד, וסיפרו והראו תמונות על הרציחות. אז נציג הג'וינט בהונגריה פרסם שרבע מיליון יהודים נרצחו, בזמן שלמעשה נרצחו כבר קרוב למיליון, אבל גם כך חשבו שזו הגזמה פרועה.
"בתחילת 1942 פרסם שר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב, דוח שאף שם דגש על רצח היהודים ובהמשך פורסם דוח בנושא של ממשלת פולין הגולה. באוקטובר 1942 יהודים מהארץ שנמצאו באירופה, הוחלפו בטמפלרים גרמנים, והם הביאו ידיעות גם על מחנות השמדה. אז יהדות ארה"ב פנתה למודיעין האמריקאי וזה אישר שאכן מתרחשים פשעי מלחמה נרחבים נגד יהודים. שם ידעו על הדבר בזכות פיצוח האניגמה בידי המודיעין הבריטי. אלא שהאחרון לא ראה את הנושא היהודי כמספיק חשוב כדי להעביר את המידע לגורמים המדיניים, כי הרי הייתה מלחמה. כך שבשלב זה הדרג המדיני כנראה טרם ידע.
"על אושוויץ נודע לעולם רק ביוני 1944. אז הבינו סוף סוף שזה לא רק מחנה עבדים, אלא שיש בה אתר המיועד להשמדה. לגבי מחנות השמדה אחרים ידעו עוד קודם, מקבוצת המוחלפים ב-1942, שסיפרה על טרבלינקה ובלז'ץ".
- ומשידעו בעולם, לא נעשו מאמצים כדי למנוע את ההשמדה?
"זו לא הייתה בעיה יחידה. הייתה מלחמת עולם אדירה ובעלות הברית רצו קודם כניעה ללא תנאי מצד גרמניה. מניעת רצח היהודים לא הייתה בראש סדר העדיפויות. ועדיין, היו מקרים שהיה אפשר לסייע, כמו אוניות של בעלות הברית שהביאו מזון ליוון המורעבת, ובקשות לשים שם בדרך חזרה את יהודי יוון לא נענו. מקרה אחר נוגע להפצצת אושוויץ. שאלו מפציצי טייסות אם היו יכולים להפציץ את המחנה והם אמרו שהיו יכולים. פשוט לא ביקשו זאת מהם".
לוין: "זוהי שאלת-משנה לשאלה אם העם היהודי ידע, ושאלות אלה סובלות מהאנכרוניזם הבולט ביותר בקשר לשואה: אנחנו משליכים את ידיעותינו כיום על מה שכביכול אמורים היו לדעת בזמן אמת. הנקודה היא שלכל המוקדם עד אמצע 1941 בכלל לא הייתה החלטה נאצית על רצח העם היהודי, והביצוע הנרחב שלה החל רק באמצע 1942. גם כשהחל הרצח ההמוני, עשו הגרמנים מאמצים עצומים לשמור אותו בסוד".
התפיסה: מעורבותו של אדולף היטלר בפתרון הסופי מתועדת היטב
מסקנות הדיון: אין שום עדות כתובה לכך
לוין: "כצייר מתוסכל, להיטלר היה אופי בוהמייני-אמנותי, שהתבטא בנוהלי עבודה בלתי מסודרים. היו עניינים, בעיקר צבאיים, שבהם נתן הוראות כתובות ומסודרות, אבל בנושאי פנים היו הוראותיו בעיקר בעל-פה. מדיניות הפתרון הסופי התגבשה בהדרגה והיטלר נתן את ההוראה ככל הנראה באמצע 1941 או במחצית השנייה של אותה שנה. חשוב להדגיש, שיש עדויות למכביר שהיטלר נתן בעצמו הוראה מפורשת. הניסיון להרחיקו מהוראה זו, הוא ממאפייני הכחשת השואה המודרנית".
פורת: "אין פקודה חתומה, אבל יש פחות משמעות לשאלה הזו, מבחינה זו שברור שכיוון לכך, משתי סיבות. ראשית, אחרי כל התעמולה, הפמפום, הסרטים והדיבורים נגד יהודים והנאום מ-1939, שאם תפרוץ מלחמה תהיה השמדה של העם היהודי, לא היה צורך בפקודה. היה כבר ברור מהי 'רוח הפיהרר'. שנית, היו דיבורים בעל פה ויש גם שורה של מסמכים שבהם הימלר מורה לגרינג והוא להיידריך להכין את הפתרון הסופי. הדברים מתועדים היטב וברור שבאו מהיטלר".
התפיסה: תושבי אירופה עצמו עיניים
מסקנות הדיון: היו דווקא חסידי אומות עולם רבים
לוין: "נכון לתחילת 2014, הכיר 'יד ושם' ב-25,271 חסידי אומות עולם. יש הטוענים שמדובר במספר נמוך, שהרי אוכלוסיית אירופה מנתה מאות מיליונים. אלא שיש להביא בחשבון 3 עובדות. ראשית, קבלת תואר 'חסיד אומות העולם' מותנית במספר תנאים כמו מעורבות פעילה בהצלה מסכנת מוות; סיכון לחייו ושפעולתו לא הייתה תמורת תשלום. די בכך שאחד מתנאים אלה לא יתקיים ולרוב לא יינתן התואר. שנית, הצלת יהודים חייבה פעולות מורכבות של גיוס משאבים ומזון, מציאת מקומות מחסה והסדרת תחבורה. כל אלה היו קשים ממילא לתושבי המדינות הכבושות. כיצד יסביר איכר פולני שהוא זקוק לפתע לכמות משולשת של מזון? היכן יחביא תושב עיר בצרפת 3 יהודים? אלה רק דוגמאות לקשיים במישור המעשי. שלישית, מי שרק ניסה לסייע ליהודים, העמיד את עצמו ואת משפחתו בסכנת מוות. כך ניצבה בפניו התלבטות מוסרית עצומה. לאור כל אלה, מספר חסידי אומות העולם דווקא מפתיע בגובהו".
התפיסה: לקחי השואה אינם מיושמים מספיק ברחבי בעולם
מסקנות הדיון: הלקח לא נלמד ולא מיושם
פורת: "אחרי המלחמה היה זעזוע, אבל זה לא הספיק כדי למנוע רציחות עם או כדי להעמיד כלים אפקטיביים בנושא. התקווה הייתה שהמוסדות הבינלאומיים, כמו האו"ם, ואמנות כמו זו נגד רצח עם, יעמידו כלים בינלאומיים לכך, אבל מישהו הגיע כדי לעצור את רצח העם ברואנדה, בבלקן, בסוריה או בקמבודיה?".
לוין: "למרבה הצער, אנחנו, כישראלים וכיהודים, לא יוצאים מכלל זה. מאז השואה היו בעולם שורה של מעשי רצח עם. ברוב המקרים, ובמיוחד כשמדובר בארצות העולם השלישי, בהן אין למערב אינטרסים מיוחדים, העולם התרבותי עמד מנגד. זאת, למרות שכיום המידע אמין וזמין פי כמה מאשר בשנות השואה. גם בישראל לא ראינו בדרך-כלל היחלצות לטובת קורבנות מעשי הרצח, אם כי היו לא מעט מקרים של סיוע, הן ממלכתית והן ביוזמות פרטיות.
"לקח השואה לא נלמד גם במובן שאיומים להשמיד את ישראל - בעיקר מצד איראן וארגונים מוסלמיים קיצוניים - נתפסים כרטוריקה פוליטית, ולא ככאלה שמאחוריהם עומדת כוונה אמיתית, גם אם אין יכולת לממשה".
התפיסה: השמדת היהודים פגעה מהותית במאמץ המלחמתי הגרמני
מסקנות הדיון: הדעות חלוקות
פורת: "תלמיד שלי, ירון פשר, כתב דוקטורט, שהראה שהיו 4 נקודות זמן שבהן החזית הגרמנית שיוועה לאספקה ולסוסים. הוא מראה שלו היו ב-4 נקודות הזמן הללו מפנים את הרכבות שיועדו להשמדת יהודים, אל החזיתות, ייתכן שגורלן היה שונה. הוא מצא תעודה שמראה כי ביום מסוים הביאו כך וכך יהודים לטרבלינקה והעבירו כך וכך סוסים לחזית. לפיכך, הפתרון הסופי כן הפריע למאמץ בחזית".
אהרונסון כאיש אקדמיה צעיר פגש את אלברט שפאר, שר התעשייה לשעבר של גרמניה הנאצית. האחרון הוכיח לו שהשמדת היהודים לא הפריעה למאמץ המלחמתי של גרמניה. אהרונסון: "שפאר עשה חשבון והגיע למסקנה שצריך היה להשמדה 60-80 קרונות ליום מתוך 150 אלף שעמדו לרשותו. הוא היה בר סמכא לדעת את החישובים הללו במדויק".
לוין: "השמדת היהודים פגעה, אם כי קשה לכמת את זה. אלא שיש לזכור, שמבחינת הנאצים השמדת היהודים הייתה חזית חיונית בדיוק כמו הצבאית, וככל שהתקדמה המלחמה, התברר שבה יש להם את הסיכויים הטובים ביותר להצליח".
התפיסה: האמריקאים כולם התנגדו להיטלר
מסקנות הדיון: טרם המלחמה לא, אבל מרגע שפרצה בהחלט כן
אין זו חדשה מרעישה שהאמריקאים לא באמת תמכו ביהודים. אבל גם ההתנגדות להיטלר לא הייתה השקפתם של כולם. התעשיין המצליח הנרי פורד, גאון התעופה צ'ארלס לינדנברג ונשיא IBM הראשון, תומאס ווטסון - כולם קיבלו אות כבוד מהיטלר על "ידידותם". אבל אז פרצה המלחמה.
אהרונסון: "ברגע שהיטלר הכריז מלחמה על ארה"ב, נגמר הסיפור וכולם התגייסו מול האויב. הנשיא האמריקאי עצמו חיפש כל הזמן דרך להתמודד נגד הגרמנים ועזר לאנגלים ולמעשה הציל אותם. כשהיטלר הכריז מלחמה על ארה"ב, ניתנה לו ההזדמנות".
לוין: "רוב הציבור האמריקאי לא רצה להיכנס למלחמה באירופה, ואכן היו אישים בולטים שתמכו בהיטלר (פורד), או בבדלנות (לינדברג). ואולם, מרגע שהוכרזה המלחמה - התמיכה בממשל הייתה כמעט מוחלטת".
התפיסה: פצצת אטום גרמנית הייתה מכריעה את המלחמה באירופה
מסקנות הדיון: סביר שלא
וינסטון צ'רצ'יל, המזכיר הצבאי של ראש ממשלת בריטניה במלחמה, התלוצץ פעם באמרו כי: "ניצחנו במלחמה מאחר שהמדענים הגרמנים שלנו היו טובים מהמדענים הגרמנים של הצד השני". הוא התכוון למדענים ממדינות הציר שנמלטו ועברו לעבוד בשירות בעלות הברית. רובם כמובן היו יהודים. הדוגמה הבולטת הייתה "תוכנית מנהטן" לפיתוח פצצת האטום, שרוב המדענים הבולטים בה נמנו עם קבוצה זו. חלק ניכר מהם היו עד המלחמה בעלי השקפות פציפיסטיות. האם פצצת אטום גרמנית הייתה מכריעה את המערכה? ייתכן מאוד שכן, לו הייתה מפותחת בשלב הרבה יותר מוקדם, והיה לה חלק בהבסת ברית-המועצות.
לוין: "זו עוד שאלת 'אם'. גרמניה עבדה על פיתוח פצצת אטום, ובעלות הברית לא ידעו לבטח עד השבועות האחרונים של המלחמה שאין לה פצצה כזאת. החשש מפני פצצה גרמנית, הוא שהוביל את אלברט אינשטיין לפנות לנשיא האמריקאי פרנקלין דלאנו רוזוולט, פנייה שהובילה ל'פרויקט מנהטן'; וחשש זה היה ממשי ומוצדק לכל אורך המלחמה".
התפיסה: פתיחת החזית מול ברית-המועצות ("מבצע ברברוסה" ביוני 1941) הביאה להפסד של גרמניה
מסקנות הדיון: זו סיבה מרכזית, אבל בהחלט לא יחידה
היטלר פתח במערכה זו בנקודת זמן אידיאלית - סטלין היה זקוק נואשות לכסף גרמני להמשך בניית הכלכלה והצבא (מתוקף אופיו החשדני, הוא חיסל כמעט את כל שדרת הפיקוד הסובייטי בעשור שקדם). ומעבר לכך, כל התחזקות של ברית-המועצות הייתה מופנית בהמשך כלפי גרמניה הנאצית.
הרבה דברים גרמו לתוצאה הסופית במערכה: ההתעקשות של היטלר שלא לאפשר נסיגות טקטיות ובכך נפלו המוני לוחמים גרמנים מאומנים בשבי, הכרזת המלחמה של גרמניה על ארה"ב, הפלישה המוקדמת ליוגוסלביה רגע לפני ברברוסה, שקיצרה את טווח הזמן בין תחילת המערכה ברוסיה לתחילת החורף הרוסי הקשה ועוד. למרות שלגרמניה היו המצביאים והלוחמים הטובים יותר, היא הפסידה. בריטניה נתנה זמן, ברה"מ נתנה דם, ארה"ב כסף והיטלר תרם טעויות.
אהרונסון: "הפלישה לברית-המועצות אינה הסיבה היחידה לתבוסה הגרמנית. היטלר גם עשה טעויות שלא היו להן כפרה. הוא למשל התייחס לאוכלוסייה שם בצורה אכזרית ולא כרת ברית עם האוקראינים, שחיכו לו בזרועות פתוחות. ובכל זאת, כשאתה מסתכל על יחסי הכוחות של הצבא האדום מול הוורמאכט, לא היה להיטלר מספיק כוח לנצח בחזית המזרחית. לרוסים היה יתרון בטנקים והם הצליחו במרוצת הזמן להוציא מצביאים מהמדרגה הראשונה. הם גם למדו להעביר כוחות על פני שטח עצום, הרבה בזכות משאיות שהאמריקאים סיפקו להם".
התפיסה: היהודים הלכו בשואה כ"צאן לטבח"
מסקנות הדיון: אין כל הצדקה לתפיסה
פורת: "אלה מיתוסים ארץ-ישראליים, שטופחו כדי לבנות זהות של צבר פעיל ואת מהות הציונות, של לקיחת הגורל בידינו. ה'כצאן לטבח' הוא עוול ושטות א-היסטורית מוחלטת. אומרים אותה כשלא יודעים מה הייתה המציאות.
"קונספט ה'כצאן לטבח' מידלדל מאז משפט אייכמן. מי בכלל התקומם אז נגד גרמניה? היו הפרטיזנים של טיטו ביוגוסלביה (המדינה היחידה ששוחררה מהכיבוש הגרמני בכוחות עצמה - י.מ), מרד ורשה הפולני, שקרה יותר משנה אחרי מרד ורשה היהודי. הייתה תנועת הרזיסטנס ובכלל ההתנגדות בצרפת - שם חלק גדול מאוד מחבריהם היו יהודים, וגם הם לא ממש הרימו התנגדות. גם עמים שישבו על אדמתם ובמקור היה להם צבא, לא התקוממו. אז מאיפה שיהודים יתקוממו? לא היה להם נשק, והמדיניות הגרמנית התפתחה בהדרגה ועד שאתה מבין מה קורה, כבר מאוחר".
לוין: "אכן מיליוני יהודים לא התנגדו, גם כשהיה ברור שמדובר ברגעיהם האחרונים. עם זאת, היו מקרים לא מעטים של התנגדות - גם אם הללו היו מיעוט קטן: מרידות בגטאות ובמחנות, בריחות, סטירות ויריקות בפני הרוצחים וקריאות בוז ונקמה כלפיהם. זאת, לצד מה שמכונה 'עמידה' - התנגדות בלתי מזוינת מדהימה בהיקפה.
"אין לכחד, שגם מנטליות גלותית עשתה את שלה, ואין בכך שיפוט ערכי, אלא ציון עובדה. השימוש במילים 'כצאן לטבח' נפוץ בעיקר בארץ - כהנגדה ליישוב היהודי שנלחם על חייו, כשברור שהתמונה מורכבת בהרבה. אין מקום לשימוש הגורף בו, גם אם יש בו מן האמת".
התפיסה: יהדות ארה"ב לא עשתה מספיק
מסקנות הדיון: יכולתה הייתה מועטה בהרבה בהשוואה להיום
לוין: "יהדות ארה"ב הייתה הרבה פחות חזקה מאשר היום ובהתאם - גם השפעתה הפוליטית. ממשל רוזוולט סבר שיש להקדיש את כל המשאבים לניצחון במלחמה, ולכן לא רצה להפנות אפילו מעט מהם להצלת יהודים - מה שנבע גם מאדישות ואף מאנטישמיות של פקידים בכירים. לצד זאת, ארה"ב הייתה היחידה שהקימה ועדה רשמית בדרג בכיר לסיוע ליהודי אירופה (בלחץ שר האוצר היהודי, הנרי מורגנטאו), שגם אם הייתה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי - עדיין מילאה תפקיד חשוב בהצלת כמחצית מיהודי הונגריה".
אהרונסון: "יהודי ארה"ב נלחמו למען האינטרסים והערכים שלהם ועשו הכול כדי שהיא לא תיראה כמלחמה יהודית, כי הציבור שם לא היה עומד לצידם אם היו חושבים שהמלחמה משרתת את היהודים. לכן יהודי ארה"ב גם לא פרסמו מידע מוקדם שהגיע אליהם על השואה. הם בעיקר פעלו כפטריוטים אמריקאים. רבים מהם אמנם היו בחזית, אבל הרי היה גיוס חובה לצבא האמריקאי, כלומר לכולם".
בנוגע לצבא האמריקאי, יש להעיר שלמרות גיוס החובה, אין להתעלם מחלקם הגדול יותר של היהודים. הם היוו באותה עת רק כ-3.5% מהאוכלוסייה בארה"ב, ובהתאם לשירות החובה, כ-4.2% מהמתגייסים היו יהודים, רק מעט יותר מחלקם באוכלוסייה. אבל מבחינת כמות ההרוגים במסגרת הצבא, יותר מ-38 אלף חיילים יהודים אמריקאים שנהרגו במערכה, היוו כ-9.5% מההרוגים בצבא ארה"ב, וייתכן שפער מהותי זה אינו מקרי, בין אם נבע מהתגייסות לטובת אחיהם באירופה, או מפטריוטיות אמריקאית.