חנן מלצר שופט בית משפט עליון / צלם: אוריה תדמור
בג"ץ דחה היום (ד') באופן חלקי את העתירה שהוגשה לביטול "חוק החרם". מדובר בחוק שהתקבל ב-2011, המטיל אחריות נזיקית ומאפשר לשלול הטבות ממי שמפרסם קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל, ובפרט על "אזור" במדינת ישראל.
בכלל זה אוסר החוק על קריאה ל"הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם, או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה, או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית".
בפסק הדין, שניתן בהרכב של 9 שופטים בראשות הנשיא בדימוס אשר גרוניס, הוחלט פה-אחד לדחות את העתירות ככל שמדובר בסעיפים המאפשרים לשר האוצר לשלול הטבות מגופים ואישים הקוראים לחרם על ישראל.
כמו כן הוחלט ברוב דעות להותיר על כנה את העוולה הנזיקית שנקבעה בחוק, שמאפשרת לתבוע בתביעה אזרחית אדם או גוף הקורא לחרם על ישראל. יחד עם זאת, בוטל הסעיף המאפשר לבית משפט לפסוק סכום בלתי מוגבל בתביעה אזרחית, ללא הוכחת נזק.
השופט חנן מלצר כתב את חוות-הדעת המרכזית בדעת הרוב, במסגרתה פסק כי תופעת החרם, ככלל, נתפסת לעתים נדירות בעיני המשפט כתופעה רצויה, ולרוב התופעה נתפסת כבלתי רצויה.
"עדיפה הגישה ההיסטורית שראתה לסייג חרמות על מופעיהם השונים, מבית ומחוץ, למעט חריגים מצומצמים (שהקריאה לחרם נגד מדינת ישראל, כמשמעו בחוק, איננה כלולה בהם). חרם לרוב רע הוא לכל מדינה ובתוך כך למדינה היהודית, ורע הוא גם לדמוקרטיה ולחברה".
"קריאה להחרמת הקהילה האקדמית בישראל או של מרצים ישראלים", הדגים מלצר מהו חרם בלתי רצוי, "חותרת תחת החופש האקדמי עצמו ומונעת מחקר והוראה, שמטרתם, בין השאר, חיפוש אחר האמת. זוהי למעשה החרמה של האינטלקטואליות עצמה, שכן חרם משתיק את השיח".
יחד עם זאת, מלצר פסק כי משטר של "פיצויים עונשיים", כמו זה שהוחל בחוק, פוגע בחופש הביטוי תוך חריגה מ"מתחם המידתיות".
השופט יורם דנציגר קבע בצורה נחרצת כי האיסור על קריאה לחרמות פוגע בלב חופש הביטוי, אך בחר ללכת בדרך פרשנית שתאפשר את ההימנעות מביטול החוק. כך, לדוגמה, קבע דנציגר כי רק חרם על "מוסד" או "אזור" (לדוגמה: על מוסד אקדמי שמחוץ לגבולות הקו הירוק, או חרם על ההתנחלויות עצמן), שהוא חרם על מדינת ישראל ונובע משייכותם של אלה למדינה, ייכנס לגדרו של חוק החרם.
השופט ניל הנדל סבר אף הוא כי הקריאה לחרם חוסה תחת חופש הביטוי "מדובר בקריאה, השייכת בצורה מובהקת לחופש הביטוי", פסק. הנדל הדגיש שגם לאחר כניסת החוק לתוקף, השתתפות בחרם מותרת בעוד הקריאה לחרם על ישראל היא שאסורה. דעתו של הנדל הייתה כי יש לבטל את העוולה הנזיקית שבחוק, כולה.
הנשיא בדימוס גרוניס, ש"מנקה את השולחן" לקראת פרישתו הסופית בימים הקרובים, הצטרף לחוות-דעתו של מלצר והוסיף מספר הערות משלו. גרוניס עמד על כך ששעה שהחרם נכלל בגדר חופש הביטוי, יש באקט של חרם משום השתקת האחר - כלומר, שלילית חופש הביטוי של האחר. "הגם שקריאה לחרם, כולל כמובן קריאה פומבית, באה בגדר חופש הביטוי - הרי החשש מפני פגיעתו של החרם עשוי, הוא עצמו, לפגוע בחופש הביטוי.
"מי שמחזיק בדעה שונה מדעתו של הקורא לחרם עלול לחשוש כי אם יביע דעתו במחלוקת הפוליטית, ימצא את עצמו בפני חרם או את עסקו מוחרם. כלומר, גישתם של חבריי שופטי המיעוט מובילה למצב פרדוקסלי: חופש הביטוי של הקורא לחרם עלול לפגוע בחופש הביטוי של המחזיק בדעה שונה. במילים אחרות, חופש הביטוי עלול להפוך כלי להשתקה של האחר", דברי גרוניס.
תוצאת פסק הדין היא, כאמור, שהחוק נותר על כנו, אך הסעיף הקובע כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק וללא הגבלה במסגרת תביעה לפי העוולה הנזיקית שנקבעה בחוק - בטל.
הסעיפים המקנים לשר האוצר סמכות להגביל השתתפות במכרז ציבורי, ולמנוע מגופים הקוראים לחרם על ישראל הטבת מס והטבות שונות אחרות, נותרו בתוקף.