שרון אלכסנדר משופשף בראיונות. הוא יודע מה להגיד ואיך לומר זאת, אבל היה רגע אחד בשיחה שלנו שבו הוא ענה ללא פילטרים או פאוזות, בכנות נוגעת ללב. שאלתי אותו איך הוא מסתכל על עצמו במראה, תוך שאני מכוונת למינוח המטאפורי של אמן שנאלץ לא פעם לוותר על האמת האמנותית שלו ולעשות למשל טלנובלות עבור הפרנסה, אבל הוא לקח את זה למקום המוחשי. "אני מנסה לראות כמה הזדקנתי וכמה לא", אמר בכאב מסוים. "זה מעסיק אותי. גיליתי שהמראה משקרת, כי אני רואה את עצמי כמו שאני חושב שאני נראה; אבל כשאני רואה את עצמי מהצד, אני מבין כמה התבגרתי ואני לא מרוצה".
תמיד אפשר לנתח, להזריק.
"ניתוחים רק מעקמים את הבן אדם. בעתיד הקרוב תהיה הצערה של אנשים. אומרים שהאדם שיחיה עד גיל 1,000 כבר נולד".
המראה שלך שירת אותך בקריירה.
"הוא עזר, אבל גם הגביל. יופי יכול להגביל שחקן לטייפ-קאסט מסוים. יש פער גדול בין איך שאני נראה לאישיות שלי. בפנים אני מזדהה עם דמויות של אנדרדוג, אבל המראה שלי הוא של ווינר, שזה לגמרי הפוך. מי ששופט אותי לפי המראה ייתן לי תפקיד כמו ב'הצעה מגונה' בתיאטרון באר שבע; לעומת זאת, ב'זוג פתוח', שאני עושה עכשיו במקביל בתיאטרון חיפה, אני משחק גבר שמתרסק והופך לסמרטוט".
למה המראה כל-כך מטריד אותך? בגיל 52 אתה עדיין נראה מצוין.
"כי בסופו של דבר, יש התדרדרות של הטבע. בסופו של דבר, כולנו נהפוך לחורבה. ומה שיותר עצוב זה שהנפש נשארת אותו הדבר בתוך ההריסות האלה. מצד שני, מחקרים מוכיחים שאושר עולה עם הגיל, וזה פרדוקסלי. האומללים ביותר הם בני ה-20 וה-30. יובל נוח הררי, שכתב את 'קיצור תולדות האנושות', טוען שבגילים האלה מרחב חוסר הידיעה שלך הוא עצום, ובגיל 50 הוא מצטמצם ולכן התחושה טובה יותר".
אז עברת בשלום את משבר גיל ה-50?
"כן. שום דבר דרמטי, חוץ מלהתעורר בלילה עם התקף בהלה, כמה עוד נשאר לי לחיות, ושאפשר ללכת ככה, פתאום".
אתה כמובן ציני. הפחד הוא עליך או על הילדים?
"זה בשר אחד. קשה להפריד".
והמשבר הזה הביא אותך לתובנות לגבי המשך הקריירה שלך?
"אני מבויס. שילוב של מבואס ומפויס. מבואס שחלק מהדברים שעליהם חלמתי לא יקרו, ומפויס מכך שאני משלים עם זה וכן מרוצה ממה שהשגתי".
אחרי כל השנים במקצוע, האמביציה קיימת?
"ישנה האמביציה לשרוד. אני כל הזמן יוזם, מרים טלפונים, מגיש הצעות, מדבר עם אנשים. מכיוון שאני המפרנס העיקרי, שלא לומר היחידי, הפרנסה יושבת לי על הראש ואני עושה את המהלכים שיבטיחו את השנה הזו ואת הבאה. זה בתחום ההישרדות. במקצוענות, אני מנסה להגיע לאזורי משחק בתוכי שאליהם עדיין לא הגעתי. אף פעם לא הייתי יותר משנתיים-שלוש בתיאטרון אחד. אני נווד".
שזה די הפוך מהחיפוש אחר קביעות וביטחון תעסוקתי, שמצופים ממי שעול הפרנסה על כתפיו.
"אני לא יודע מה קדם למה. אילו הייתי משחק באותו תיאטרון עשרים שנים, אולי הייתי מת אמנותית. אני לא נושם תיאטרון 24 שעות ביממה. יש המון דברים אחרים שמעניינים אותי. אני מאוד אוהב להתבטל, את הזמן שלי עם עצמי, את השקט".
ההצגה "זוג פתוח", שעולה בימים אלה בתיאטרון חיפה, היא יוזמה שלך.
"חיפוש מחזות מעסיק את כל מי שעוסק בתיאטרון. כשההצגה 'גזע' בתיאטרון חיפה עמדה לרדת, הבנתי שמחודש אוגוסט אני בלי עבודה. אמרתי לנורמן עיסא, ששיחק איתי וגם מביים, בוא נעשה קומדיה שקל להעלות, לגבר ולאישה, הפקה זולה עם סיכויי הצלחה גבוהים. נורמן אמר שהוא אוהב את דאריו פו. לא ידעתי מי זה".
מאיפה התחלת?
"כתבתי 'דאריו פו' בגוגל והמחזה הראשון שעלה היה 'זוג פתוח'. ידענו שהייתה גרסה שעיבד פעם יהונתן גפן לששון גבאי וליונה אליאן. דיברנו עם גפן, שלא היה לו קובץ מחשב של זה, והוא, בטובו, הסכים לעלות לבוידעם, לפתוח ארגז ולשלוח אותו אלינו. הלכנו למשה נאור, המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, ואמרנו לו שאחרי חיפושים ארוכים, שארכו חמש דקות, מצאנו את המחזה הבא שלנו. מכיוון שלירית בלבן הייתה בתיאטרון, קראנו לה לקריאה. כשסיימנו הוא אמר, 'זה היה נורא, אבל אני רוצה להעלות אותה אתכם'.
"עשינו תרגום מחדש עם אלי ביז'אווי ולא האמנו שזה קורה, כי זה הרגיש לא רציני עד שהתיאטרון לקח את זה לידיים. ההצגה היא הפתעה בלתי רגילה. המפגש עם הקהל היה מהמם, הוא לא מפסיק לצחוק, למחוא כפיים".
במסגרת החיפושים שלך מצאת לא רק מחזות, יצרת גם סדרות לאינטרנט. ספר על כך.
"התחלתי עם 'חייו הנפלאים של סלב', שהייתה פורצת דרך בכל מה שקשור לפרודיה על תרבות הסלב, שכתבתי, וצירפתי אליי את אורי הוכמן. אנחנו הראשונים שפוצצנו את בלון הסלב".
עוד לפני יהודה לוי ו"איש חשוב מאוד".
"זו אבולוציה מפותחת ומתורבתת של מה שאנחנו עשינו, כי הלכנו איתה מאוד רחוק ושיחקנו על הקו שמפריד בין הדמות למציאות. את כל הראיונות אז נתתי בתור הדמות ששיחקתי".
למה לא מכרת אותה לטלוויזיה?
"ניסיתי, אבל לא הסכמתי לוותר על הקיצוניות שלה ולא היו מסגרות שהיו מוכנות ללכת עם זה עד הסוף. נאלצתי להסתפק ב-16 פרקים בפלטפורמה של NRG ואפילו הרווחנו קצת. על הדמות שגילמתי אז, אני בטוח שאחזור מתישהו בפורמט אחר. כרגע אני לא יוצר באינטרנט".
פרט לתיאטרון, איפה אתה בימים אלה?
"עשיתי את 'נמל בית', סרט של ארז תדמור, על המאבק של ועדי העובדים מול הנהלת הנמל על ההפרטה, ואני מגלם את מנהל הנמל. השתתפתי ב'המעיין וההר' של מיכל בת אדם שיוצא בקרוב לקולנוע, בסדרה שכתב עידו רוזנבלום לקשת, אני משחק ב'עננים' וב'הנחש' בפרינג' באנסמבל 'אספמיה' של דליה שימקו. טקסט שכתב סופר איטלקי קנוני, שהגעתי אליו במקרה ותוך כדי שקראתי את הספר התחלתי לשחק אותו בקול רם. ההצגה היא יצירה משותפת של דליה ושלי".
אתה מצליח לראות מזה גם הכנסה?
"היא נמכרה יפה גם מחוץ לתל אביב, אבל מה שחשוב הוא שאני מרגיש שזה המקום הכי גבוה שהגעתי אליו כשחקן. אני פורח שם. זה מבחן האש העליון של כל שחקן להחזיק שעה ורבע את הקהל לבד. מטעמי צניעות מזויפת, אני לא אגיד איזה סופרלטיבים קיבלנו".
אתה מצליח לחסוך?
"במקצוע הזה, או שאתה מובטל מעבודה או מובטל מהחיים. כשאתה מובטל מהחיים אתה מצליח לחסוך".
אגב החיים עצמם, איך עברו עליך הבחירות?
"פז, הילדה שלי, הייתה בת 4 בבחירות של 1999 כששמעה את ההורים שלה צועקים, ביבי הביתה. כשהייתה רואה אותו בטלוויזיה, היא הייתה צועקת ביבי הביתה. כששאלתי אותה למה היא אומרת את זה, היא ענתה שהיא רוצה שביבי יבוא הביתה וישחק איתה. בבחירות האלה היא אמרה, 16 שנים חיכיתי שיבוא לשחק איתי ועכשיו אני רק רוצה שיחזור לבית שלו ויעזוב אותי בשקט. זה מסכם את התחושה במשפחה שלי".
ואיך אתה הגבת?
"לא פתחתי טלוויזיה. השחרתי את המסך. לא יכולתי לשאת את הזחיחות. האמת? פוליטיקה לא מעניינת אותי. ואני אגיד משהו שיישמע פלצני, אבל אקח את הסיכון. מעבר לזה שאני אזרח המדינה, יהודי וישראלי, אני יותר אזרח של הגלקסיה. אנחנו לא צריכים להתעסק בשאלה אם איראן תתגרען, כי היא תתגרען, אבל האנושות היא זו שנמצאת בסכנה, והפתרון היחיד הוא לבנות מושבות על המאדים ואולי על ירחים אחרים".