יום השואה הוא מועד חשוב, מעין תמרור אזהרה אשר מתריע ומזכיר לכולם את שעברו בני עמנו. זהו יום זיכרון שנתי שיגרום לכך שאת הזוועה שחווה עמנו, איש לעולם לא יוכל להכחיש ולשכוח.
אך אין ספק כי יום השואה במתכונתו, המתאפיין בעמידה בצפירה ובסיפור שנתי החוזר על עצמו בנושא מרד גטו ורשה, ובמצבם הכלכלי של ניצולי השואה היום - מחטיא ללא ספק חלק ניכר מזיכרונות השואה ומשכיח מהעם מרכיב חשוב והיסטורי אשר היה בשואה, ואסור שיישכח לעולם.
בתוך החושך והזוועה, ישנם קדושים וטהורים רבים שלא שכחו לרגע אחד את יהדותם, שימרו את המסורת והמורשת היהודית יום יום, בתנאים נוראיים שקשה לתאר.
ברית המילה, קידוש, תפילה, תפילין, יום כיפור, ט' באב - כל אותן תחנות של קדושה עבור כל יהודי נשמרו גם שם במחתרת, בתוככי המחנות, לעיני ומאחורי גבם של הרוצחים המתועבים.
הסיפור של הרב יוסף יאקאב ז"ל
לפני שנה לערך נפטר בשיבה טובה הרב יוסף יאקאב משכונת גבעת שאול בירושלים. הכרתיו וזכיתי לשבת איתו לשיחות על אשר עבר בשואה. הוא נפטר בגיל מופלג כאשר הותיר אחריו למעלה מ-100 נכדים ונינים. בביתו התקיים מניין תפילה בכל שבת וקראו שם מספר התורה שהכניס לזכר קרוביו וידידיו הרבים שנספו בשואה.
הוא כתב לפני מספר שנים את ספרו "דור לדור ישבח מעשיך", ובו מתאר בפרוטרוט ובצורה מחרידה את אשר עבר. הנה אחת הדוגמאות: "זה היה בוקר אחד, איבדתי כל קשר עם התאריכים אבל אחר כך נודע לי מאלו שהגיעו להונגריה כי אנו נמצאים אחרי פסח. יצאתי למחנה הגדול ונתקלתי לפתע בקבוצת בחורים הונגריים שיצאו רק לפני שבוע מהונגריה. הם הסתכלו עליי כעל מי שהגיע מעולם אחר, הייתי עור ועצמות, הפיג'מה שעליי הייתה בלויה וקרועה, והם הביטו בי, ושאלו אותי איך אפשר לעזור לי.
"באמתחתם היו שאריות מכל טוב. התחבקנו, הם רצו לתת לי, ושטחתי את בקשתי היחידה, שייתנו לי תפילין להניח כי כבר 12 חודשים מאז הגטו שלא הנחתי תפילין. ואכן בבכי רב ובהתרגשות הנחתי תפילין וקראתי קריאת שמע. בכיתי מאוד ובעל התפילין רצה לתת לי אותם ואני סירבתי לקבלם כי גם הוא חייב היה להניחם ולא מן הראוי לקחת ממנו...".
בהמשך הספר ממשיך הרב יוסף יאקאב זצ"ל ומספר: "שכבתי בצריף, הייתי מלא בפצעים גדולים בכל גופי, לא יכולתי לצאת, אבל גם לא היה מקום לעבור, כי אנשים שכבו דחוסים אחד בשני. הגעתי לאפיסת כוחות וכל היום מלמלתי דברי וידוי. הייתי בטוח שלא אסיים את יומי, נרדמתי ולפנות ערב הרגשתי שדורכים עליי. אך לפתע קיבלתי קצת אומץ כששמעתי איזה קול שמתחיל לנגן את הפסוק 'לכו נרננה להשם'... קמנו, התפללנו קבלת שבת, וכוחותינו שבו לנו".
כל בוקר הוא יום השואה
הסיפורים בספרו לא נגמרים והוא ניצול אחד שהיה, חווה, ראה וביקש שלא נשכח. הוא אמר לי פעם שאצלו יום השואה הוא כל בוקר, כשהוא קורא משניות לזכר הוריו, אחיו, אחיותיו, אחייניו ואחייניותיו שניספו.
"אני נזכר בהם בוקר בוקר", אמר.הרב יוסף יאקאב נפטר בשיבה טובה, כאשר קול ניגון של תקווה ושמחה התנגן בביתו תמיד, והיה דמות להערצה ולמופת בקרב כל נכדיו וניניו עד יומו האחרון. אך סיפוריו ממשיכים וחשוב שיימשכו.
סיפורי גבורה אלו של בני עמנו, יהודים שמסרו נפשם כדי לשמור על הגחלת היהודית בתוך גיא הצלמוות הנורא של אושוויץ, פחות נשמעים ביום השואה הממלכתי, והגיע העת להשמיע גם אותם, כי חשוב שהדורות הבאים יזכרו את מרד גטו ורשה ושיזכרו לסייע לניצולי השואה במצבם הכלכלי הנורא; אבל חשוב לא פחות שיידעו, ילמדו וישמעו כיצד הם, שם, אותם גיבורים, קדושים, טהורים, קדושי השואה הי"ד, נלחמו בכל הכוח כדי לשמור בעוז את המסורת היהודית; ועלינו להמשיך בדרכם.
* הכותב הוא יועץ תקשורת חרדי ודוברו של ח"כ משה גפני