חלשים מול פוטין
אלם נפל על ישראל, לאחר שנודע כי רוסיה חתמה על הסכם בזק עם איראן - של קבלת נפט איראני תמורת חיטה ונשק רוסיים. ישראל נמנעת מלהגיב במשך יממה ארוכה. השר יובל שטייניץ אמנם שיחרר תגובה חנוקה, שלפיה לישראל נמסר מראש על מכירת טילי קרקע-אוויר 300-S מרוסיה לאיראן, אבל במפתיע, האדמה לא זזה. ורק בסוף היום, ראש-הממשלה בנימין נתניהו שוחח עם הנשיא ולדימיר פוטין.
ישראל "עלתה על הבריקדות" נגד מכירת טילי 300-S לסוריה בשנים האחרונות. היא הבהירה באופן ישיר ועקיף, כי תמנע את מכירתם, שכן טילים אלה עלולים לסכן את התנועה האווירית מעל סוריה וחלקים ניכרים של המזה"ת, לרבות ישראל, שאינה מוכנה לוותר על חופש הטיסה שלה.
האמת היא, שישראל גם הוכיחה שכאשר מדובר בסוריה היא לא רק מדברת, היא גם עושה, כפי שאומרים מקורות זרים מדי פעם. מכאן, נבין כי הטילים הללו ממש לא חביבים על חיל האוויר הישראלי. אבל עכשיו, כאשר טילים אלה יגיעו דווקא לאיראן, המדינה שמפתחת נשק גרעיני, כאשר "כל האופציות מונחות על השולחן" - דממה.
יתר על כן, הפרסומים בישראל על הטילים היו מקילים מאוד. פתאום נודע כי כבר תקופה ארוכה חיל האוויר מתאמן מעל יוון נגד טילים אלה, וכי הם לא "סוף פסוק".
מעניין לאן נעלמה הזריזות האופיינית של מקבלי ההחלטות בירושלים, שבעת האחרונה מתחרים זה בזה כדי להסביר איזה שגיאות עושה ארצות-הברית ביחס לאיראן. הרי כולנו אמריקנולוגים ידועים. מראש-הממשלה ומטה התייצבה שורת המקהלה כדי לנתח את "הסכם לוזאן 2015" מן היסוד, ולהוכיח כי כראוי להסכם שנחתם בשווייץ, הוא מלא חורים כגבינה שווייצרית. ברור שאילו היו נותנים לישראל לנסח את ההסכם, שעליו שקדו שש המעצמות, היינו עושים עבודה יותר טובה. אבל הסכם המסגרת נחתם, והוא עובדה קיימת.
ישראל מתעקשת להמשיך במאבק הפומבי והעקר נגד ארצות-הברית. אנחנו בוחרים לעצמנו את אוהבינו ואת יריבינו, ובמקרה הזה קצת התבלבלנו. מכל המדינות שנשאו-ונתנו עם איראן, ארצות-הברית היא בגדול הידידה הטובה ביותר של ישראל. היא הוכיחה זאת שחור על גבי לבן בעשורים האחרונים. גם עכשיו הנשיא ברק אובמה וצוותו משקיעים מאמצים עצומים לשכנע את הקהילה היהודית בארצות-הברית ואת דעת הקהל בישראל כי בנסיבות הקיימות, זהו ההסכם הטוב ביותר שניתן להשיג.
נכון, זה לא הסכם אידיאלי, וייתכן שבקצהו איראן עלולה לרכוש יכולת גרעינית. אבל ישנה פה מחשבה שלאורך עשור ומעלה יכולות להתפתח נסיבות בינלאומיות ואזוריות אחרות, אשר ישנו גם את מגמת פניה של איראן. ובכל מקרה, האלטרנטיבה היא שאיראן תקדים ותרכוש יכולת זו כבר בשנים הקרובות. הפשרה שהושגה בין הקונגרס לנשיא מלמדת כי שיטת הבלמים והאיזונים האמריקאית אכן עובדת. הקונגרס, אפילו שהוא רפובליקני ברובו, מבין כי יש לכבד את סמכויות הנשיא ולהניח לו לנהל את מדיניות החוץ של ארה"ב. הנשיא מצדו מכבד את הקונגרס הנבחר, ויודע כי הוא, אובמה, מייצג כרגע מפלגת מיעוט.
מבחינת ישראל, משמעות הפשרה היא, כי הקונגרס יפקח על ההסכם, אבל בצורה מצומצמת ופחות שאפתנית מאשר ציפתה ישראל. דווקא על רקע זה חשוב לגלות גישה ריאליסטית, והחשוב מכול - לשמור על מתכונת היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב שהם המשענת האסטרטגית החשובה ביותר שלנו. ההבדל בין ההתייחסות של ישראל לארצות-הברית ובין ההתייחסות לרוסיה, הוא מקומם. גם אם ארצות-הברית נוקטת עמדה שאינה מקובלת על ישראל, היא מוכנה לפצות אותנו ובגדול. ואילו רוסיה אפילו לא המתינה שבריר זמן, וסגרה עניינים עם איראן.
ראש-הממשלה טרוד אמנם במשא-ומתן הקואליציוני, אבל נותן עדיפות גבוהה לנושא האיראני, שבזכותו כנראה זכה בין השאר לקדנציה נוספת. כדאי שנתניהו יסתכל לא רק מה קורה על גבעת הקפיטול, אלא גם בחצר האחורית שלנו. זירה שבה מתפתח איום גדול חדש על ישראל ועל חופש הפעולה הצבאי שלה במזרח-התיכון. האם ייתכן שנתניהו בורח מבשורה?
הכותב הוא סגן יו"ר הכנסת, חבר-הכנסת ה-20 מטעם המחנה-הציוני
