ארמניה / צלם: יותם יעקבסון
בסוף השבוע הזה, בדיוק לפני מאה שנה, התחיל רצח העם הארמני במזרח אנטוליה. שיאיו נרשמו ב-1915, אבל ספיחיו הוסיפו להירשם עד 1923, זמן כינונה של הרפובליקה הטורקית. לפני הגנוציד (או ג'נוסייד, בצורה האנגלית) ישבו כשני מיליון ארמנים במזרח אנטוליה. את שורשיהם אפשר למצוא עוד באלף הראשון לפני הספירה. בתהילתם הייתה להם ממלכה אדירה, שזרועותיה הגיעו עד שערי הגליל. מאז 1923, איך נגיד את זה בעברית נעמי-שמרית, "יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה". אין עוד ארמנים בארמניה ההיסטורית.
מלחמת העולם הראשונה, המוטרפת והמיותרת, שמה קץ כמעט לכל ההרמוניות האתניות והתרבותיות של אירופה ושל המזרח התיכון. לפניה, ארמנים התגוררו לצד טורקים ולצד כורדים במשך דורות. שלא כמו יהודי אירופה, שנכלאו בגטאות בימי הביניים והופרדו מסביבתם, הארמנים היו חלק מן הסביבה, עד סוף המאה ה-19. שקיעתה של טורקיה התחילה לשמוט את הקרקע מתחת לרגליהם. מיליציות כורדיות בשליחות הסולטן טבחו אולי 300 אלף ארמנים באמצע העשור האחרון של המאה.
ב-1908 הופלה עריצותו של הסולטן עבדול-חמיד, ו'הטורקים הצעירים' שירשו אותו נשבעו חגיגית לאחוות עמים ולשונות. קשה להאמין, אבל טורקים מוסלמים הועמדו לדין על העלבת ארמנים. האחווה לא האריכה ימים.
מלחמת העולם, שהטורקים הצטרפו אליה באוקטובר 1914, נועדה להחזיר לטורקיה לפחות חלק מגבולותיה הקודמים. החזית העיקרית בה הייתה זו עם רוסיה. הרוסים התפשטו דרומה, על חשבון הטורקים, במשך 150 שנה. מגמת פניה של רוסיה הייתה גלויה וידועה: קונסטנטינופול, וכמובן, יום אחד, גם ירושלים. הארמנים היו תקועים באמצע, מועדים לבגידה.
הגיאוגרפיה של דאעש
הגירוש הגדול של הארמנים מזרחה ודרומה, אל המדבר הסורי, הזכיר לא את שואת יהודי אירופה שלעתיד לבוא, אלא את גירוש העמים הקטנים, בעיקר מוסלמים, בידי סטאלין. הגירוש היה מסיבי, ושום דבר לא נעשה כדי להבטיח את שיורם של המגורשים. הם מתו בהמוניהם בדרך, והם מתו בהמוניהם לאחר שהגיעו ליעדם.
ארמנים בעלי תודעה היסטורית, כי האזינו לחדשות מסוריה בשנתיים האחרונות, לא היו זקוקים למפות. הציונים הגיאוגרפיים של מדינת דאעש ושל מלחמתה בכורדים היו ציוניו הגיאוגרפיים של רצח עמם. בדיר א-זור, למשל, היה מחנה הריכוז המפורסם ביותר של הארמנים. התמונות הראשונות של שלדים חיים מאחורי גדרות תיל צולמו שם, או יכלו להיות מצולמות שם.
בניגוד לשואת יהודי אירופה, לא כל ארמני בטורקיה היה על הכוונת. הארמנים של מערב אנטוליה ושל איסטנבול לא נכללו בגירוש מזרחה. הפתרון הסופי של השאלה הארמנית נגע למזרח אנטוליה בלבד. אבל הוא היה מוצלח לא פחות מזה שנדון בוואנזה, בתחילת 1942.
הניצולים נמלטו מערבה: לצרפת, לארצות הברית, לארגנטינה. הם העניקו לארצותיהם החדשות סופרים, משוררים, זמרים, פוליטיקאים והרבה מאוד אנשי עסקים מצליחים. מיעוטם הצטרפו אל קהילה ארמנית גדולה בדרום הקווקז. מחלציה בקעה רפובליקה ארמנית זעירה ב-1918, שהטורקים השתדלו לחסל. היא ניצלה, מפני שסופחה אל ברית המועצות, כ"רפובליקה סובייטית סוציאליסטית". 73 שנה אחר כך, ברית המועצות התמוטטה, וארמניה יצאה לחופשי, פחות או יותר.
ההכרח - והאובססיה
זיכרון הגנוציד של 1915 פרנס את התנועה הלאומית הארמנית מני אז. זעם קדוש פעפע ממנה, ובמשך 15 שנה הוא עמד ביסוד טרור נגד דיפלומטים טורקיים. לפעמים, הזיכרון התפתח לממדי אובססיה, אולי מפני שהכחשתה של שואת הארמנים הייתה תמיד הרבה יותר מכובדת מהכחשת שואתם של היהודים.
ממש כפי שזיכרון הגנוציד נעשה חיוני בשביל הארמנים, הכחשת הזיכרון נעשתה חיונית לחלוטין בשביל הלאומיות הטורקית. מאחר ששום תנועה לאומית במאתיים השנים האחרונות לא יכלה להתקיים מבלי לרחם על עצמה ללא הרף, הכניסה לפנתיאון הלאומי מוכרחה להיאסר על כל רמז של חרטה ושל הכאה על חטא. התנצלות על רצח עם, או על גירושו, או על שלילת זכויותיו? לא, תודה; לא אצלנו.
הצריכה ישראל להכיר בשואה הארמנית? השאלה הזו מעוררת אצלי רגשות מעורבים. כל אימת שמדינה עושה משהו קולקטיבית ורשמית, מניעיה חשודים. ישראל נמנעה כל-כך הרבה שנים מפני שבעלי בריתנו הטורקים הטילו וטו.
עכשיו אין עוד בעלים, אין עוד ברית, וממילא אין עוד וטו. הכרה פומבית עכשיו תהיה קלה מדי, וממילא אופורטוניסטית. בעיניי, מספיק שהמדינה לא תצנזר את אלה רוצים לזכור. פעם היא צנזרה. אני מרשה לעצמי להזכיר שמפקד גלי צה"ל הוריד אותי משידור לפני שלושים שנים ויותר מפני שהשתמשתי במלים "רצח העם הארמני". הוא חשב בכנות שהוא משרת את האינטרס הלאומי.
הנשיא ראובן ריבלין דיבר על רצח הארמנים בהיותו יושב ראש הכנסת. "אכן, יש עדיין ויכוח בין העם הטורקי לעם הארמני", הוא אמר. "אך ויכוח זה, איננו יכול להצדיק שמץ של התכחשות לאסונו של העם הארמני". עוקץ הדברים קהה במקצת בנאום הנשיא בעצרת האו*ם, בינואר השנה. נוחה בעיניי זהירותו של הנשיא, דווקא מפני שכנותו אינה מוטלת בספק.
אני מזכיר את הנשיא בחיבה ובהערכה. לפני שבועיים מתחתי עליו כאן ביקורת לא חריפה בגלל השתתפותו בהלוויית לי קוואן יו בסינגפור. משכן הנשיא הואיל להזכיר לי, כי "יציאתו להלוויה הייתה לבקשת כל הגורמים האמונים על יחסי החוץ של מדינת ישראל, על פניהם השונות, לצאת ולייצג את מדינת ישראל בתוך שורה של מנהיגים מרחבי העולם. מתוקף תפקידו משתדל הנשיא לכבד בקשות אלו, ולצאת אל שליחותו בחו"ל, כשהוא מתבקש לעשות זאת, בהלימה לאינטרס הלאומי, וכך עשה גם הפעם". בהחלט.
כפי שזיכרון הגנוציד נעשה חיוני בשביל הארמנים, הכחשת הזיכרון נעשתה חיונית לחלוטין בשביל הלאומיות הטורקית. מאחר ששום תנועה לאומית במאתיים השנים האחרונות לא יכלה להתקיים מבלי לרחם על עצמה