אלי רייפמן / צלם: תמר מצפי
כארבע שנים לאחר שהורשע בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וכן בזיוף ובשימוש במסמך מזויף; וכחצי שנה לאחר שחרורו מהכלא בקיצור שליש, יכול מייסד אמבלייז לשעבר, אלי רייפמן, לרשום ניצחון קטן.
תביעה שהגיש חברו לשעבר, מייסד ויליפוד, צבי ויליגר, בסך 24 מיליון שקל, נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי מרכז. התביעה נגעה להלוואה שמקורה בגלגול חוב שנוצר לכאורה בהסכם אופציה למכירת מניות אמבלייז. בית-המשפט העדיף את גרסתו של רייפמן על זו של ויליגר, תוך שקבע כי ויליגר לא הוכיח שהיו בבעלותו מניות אמבלייז בתקופה שבה ביקש לממש אופציה שנתן לו רייפמן.
ויליגר תבע גם את בני משפחתו ואת עורך-דינו של רייפמן, שלטענת ויליגר היו ערבים לתשלום ההלוואה; אביו של רייפמן, אמו ז"ל, וגרושתו, יוצגו ע"י עו"ד שלומי תורג'מן ממשרד עוה"ד ש. תורג'מן. רייפמן לא התגונן בפועל מן התביעה בשל היותו פושט-רגל, אך הוא נקרא להעיד על-ידי הנתבעים האחרים.
רייפמן, לשעבר בעל-השליטה בחברת אמבלייז, שנסחרה בבורסת המשנה בלונדון, הוא יזם שנסק גבוה, ובהמשך הסתבך בחובות, הורשע בפלילים ופשט את הרגל. באמצע העשור הקודם, רייפמן עוד היה נחשב לאיש-עסקים בולט, ובעל מניות אמבלייז בשווי מאות-מיליוני דולרים. הקשר בין רייפמן לצבי ויליגר החל בשנת 2005 כקשר עסקי, שהפך בהמשך גם לקשר חברי.
באותם ימים החלו שותפיו של רייפמן להקמת אמבלייז, לעזוב בזה אחר זה את החברה. רייפמן, שחשש כי יקום גוף השקעות שינסה להשתלט על החברה ועל קופת המזומנים שלה, חיפש אמצעים לרכוש את המניות של שותפיו. הרשעתו של רייפמן נוגעת אף היא לתקופה זו, שבמסגרתה הוא זייף מסמכים והטעה משקיעים, במסגרת ניסיונות גיוס ההון הנואשים שלו.
אמנם לא כל מעשיו של רייפמן באותה תקופה היו בלתי לגיטימיים, אך רבים מהם נראים תמוהים עד לא סבירים מבחינת שיקול-הדעת העסקי שבהם. רייפמן פנה בשנת 2007 לגורמים שונים כדי לממן את רכישת המניות, וגיבש עסקה שאותה הציע למשקיעים רבים, לרבות ויליגר.
תנאי העסקה היו, שכל משקיע יקנה את מניות החברה בכמות שעליה סוכם, תוך התחייבות - אם ובעת הצורך - להצביע נגד השתלטות-עוינת מצד רוכש "זר" כלשהו על החברה. בתמורה העניק רייפמן למשקיעים אופציית PUT (מכר) למכירת מניותיהם במחיר גבוה משמעותית מהמחיר שבו רכשו את המניות. עסקה מעין זו נחתמה גם בין ויליגר לרייפמן ב-2007.
לפי ההסכם, העניק רייפמן לויליגר אופציית PUT - שלפיה יוכל למכור לרייפמן את המניות שרכש, בתמורה ל-1.5 לירות שטרלינג למניה, לתקופה מוגדרת של 18 חודשים.
ויליגר טען, שבאוגוסט 2007 פנה לרייפמן וביקש לממש את האופציה; ולחייב את ריפמן לרכוש 2 מיליון מניות אמבלייז, שויליגר רכש לכאורה בבורסה - דבר שלא היה ביכולתו הכלכלית של רייפמן לעשות.
בהמשך, נחתם בין הצדדים הסכם נוסף - הסכם להלוואה בסך של בין 6 ל-6.5 מיליון דולר (הסכום המדויק נתון במחלוקת), לפירעון בסוף נובמבר אותה שנה.
השופט יעקב שפסר קבע, כי אותם 6.5 מיליון דולר הם למעשה גלגול של חובו של רייפמן לויליגר בשל אי-עמידתו בהסכם האופציה. בהסכם נכלל סעיף נוסף שדיבר על הלוואה, מעין קו אשראי של "עד 12 מיליון", ששני הצדדים מסכימים שמעולם לא מומש.
נובמבר 2007 הגיע, אך מצבו הכלכלי של רייפמן לא השתפר, וגם כעת לא יכול היה לשלם את חובו לויליגר. הצדדים חתמו על הסכם שלישי, שבו עודכן סכום הלוואה ל-24 מיליון שקל, בתוספת הוצאות של 880 אלף שקל, שישולמו עד לסוף מארס 2008. בהסכם הותנה גם, שמשכנתא תירשם על ביתו של רייפמן בסביון. כמו כן, הותנה כי בני משפחתו של ריפמן ועורך-דינו יערבו אישית להלוואה, כפי שאכן נעשה, לטענת ויליגר.
בהמשך, העביר ויליגר סכום הלוואה נוסף של בין 18 ל-20 מיליון שקל נוספים לרייפמן, שהושבו לו עוד בטרם מועד הפירעון ההלוואה, בינואר 2008. זאת, לאחר שאשתו של ויליגר גילתה את דבר קיום ההלוואה, התקשרה לרייפמן והפצירה בו להשיב את הסכום ומיד.
לא הוכיח שהחזיק מניות
השופט שפסר דחה את תביעתו של ויליגר, תוך שהעדיף את גרסתו של פושט-הרגל והעבריין המורשע רייפמן, על זו של ויליגר. באשר לחוב הנטען בסך 24 מיליון שקל, קבע השופט כי לא הוכח קיומו של החוב. זאת, על רקע טענתו של ויליגר עצמו, שתוכן ההסכמים הכתובים בינו לבין רייפמן לא שיקף את ההסכמה בפועל בין הצדדים, "ויליגר לא הצליח לשכנע שהסכום שצוין בהסכם אכן משקף חוב אמיתי של מר רייפמן אליו". זאת, בין היתר, משום שויליגר לא הביא ראיות מספיקות לכך שהוא רכש בכלל את המניות שהקימו את זכותו למימוש האופציה, שהיא הבסיס להסכמה האמיתית בין הצדדים, גם לשיטתו של ויליגר.
השופט פסק, כי "מר ויליגר לא הציג ראיה כלשהי המלמדת כי במועד הקובע היו ברשותו מניות של חברת אמבלייז. בתחילת חקירתו העיד, כי 'אני אענה לך מה שאני יודע, אני לא זוכר בדיוק מתי קניתי את המניות ואם קניתי במאי או באפריל או ביוני'... השאלה האם במועד הקובע החזיק מר ויליגר במניות חברת אמבלייז נותרה ללא מענה".
השופט ציין עוד כי הוצגה לבית-המשפט ראיה להחזקת כ-2 מיליון מניות אמבלייז ב-2007, אלא שהראיה מתוארכת ליוני 2007, כחודש לאחר ה"מועד הקובע" של האופציה. ההחזקה במועד זה, נפסק, לא מפעילה את האופציה ולפיכך, אין בראיה זו כדי להוכיח את קיומו של חוב.
ויליגר טען בעדותו, שהחזקת האופציות במועד הקובע אינה רלבנטית, משום שדי בחתימה על ההסכמים המאוחרים להוכחת החוב. השופט דחה את טענה זו בנימוק שזוהי "עמדה בעייתית, משעה שמוסכם בין הצדדים כי ההסכם עצמו אינו מהווה תיאור אמיתי של האירועים".
באשר לגרסתו של רייפמן קבע השופט כי "גרסתו מעוררת אי-נוחות", במיוחד לאור נכונותו להעניק אופציה לרכישת מניות במחיר גבוה משמעותית ממחיר השוק; אלא ש"בחינת הפגמים בגרסתו של ויליגר, לצד מצבו הכלכלי הרעוע של רייפמן באותה עת, ונכונותו לעשות כל שביכולתו על מנת למנוע את ההשתלטות העוינת על חברת אמבלייז (התנהלות שאף הובילה בסופו של יום להרשעתו בפלילים)... משכנעת כי גרסתו של רייפמן, שלפיה חתימתו על ההסכמים נבעה בעיקר מהבנתו כי רק כך יוכל לגייס כספים נוספים, כאשר בדיעבד הסתבר לו כי התנאים של הסכם האופציה לא מולאו וכלל לא נעשה שימוש במניות כפי שהובטח לו, היא גרסה סבירה".
עוד פסק השופט, כי גם לו היה מוכח החוב, לא היו הערבים חייבים כלפי ויליגר, וזאת בשל פגמים באופן עריכת הערבות ואי-יידוע הערבים על פרטים מהותיים בהסכם.