טקס הפתיחה של המכביה השלישית שנת 1950 / צילום: פריץ כהן, לע"מ
הפעילות הספורטיבית של הוועד האולימפי בישראל מעולם לא הייתה גדולה ומורכבת יותר מאשר בערב יום העצמאות 2015, ובסוף השבוע גם הפך השחיין יעקב טומרקין לספורטאי הראשון שקבע את הקריטריון להשתתפות במשחקי ריו בקיץ הבא. תמונת המצב הזו שונה בתכלית מזו שהייתה בספורט הישראלי עם הקמת המדינה במאי 1948. אמנם גם אז התקיימה בוועד האולימפי פעילות ענפה, אבל בינה לבין הספורט התחרותי היה מעט מאוד - כיוון שראשי הספורט בעיקר התגוששו ביניהם מי ישלוט בו. המתווכים והמגשרים, שגם קבעו את דמותו של הספורט בישראל בכל שנות קיומה - היו דווקא אנשי משרד החוץ.
למרות שהוקם רשמית עשור וחצי לפני קום המדינה, דווקא שנת 1948 תיזכר כצומת המשמעותי ביותר בפעילותו - עם הכישלון של מדינת ישראל הטרייה לשלוח ספורטאים למשחקים שהתקיימו בקיץ של אותה שנה בלונדון.
מאבקי השליטה על הייצוג הבינלאומי של הספורט המקומי בחו"ל נמשכים תשעה עשורים, אבל הבסיס של קבוצת חולמים, שניהלו קשר בינלאומי עם ראשי התנועה האולימפית, הביא לכך שעוד טרם הקמת המדינה היה לספורט הציוני ועד אולימפי. יוסף יקותיאלי, שלימים הקים את משחקי המכביה, החל במהלך עוד ב-1922, אך רק ב-1933 קיבל הוועד האולימפי הבינלאומי את הנציגות הספורטיבית שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי לשורותיו - "הוועד האולימפי של פלשתינה". הוועד היה מורכב מיהודים נציגי "מכבי ארץ ישראל", ועוד סגן נשיא ערבי שהיה עלה התאנה לייצוג הערבים בוועד. הוועד היה אז דל אמצעים, ומאיר דיזנגוף אף ערך מגבית בין תושבי תל-אביב לגיוס כסף לשיגור ספורטאי "מכבי ארץ ישראל" למשחקי עמי מערב אסיה בדלהי ב-1934.
עם קבלתו, התנועה האולימפית החלה לנהל קשר הדוק עם משרדי הוועד ששכנו ברחוב יבנה 19 בתל-אביב. על הפרק הייתה שאלת השתתפות ספורטאים במשחקים האולימפיים בגרמניה 1936. יו"ר הוועד, פרידריך הרמן קיש, קצין בכיר שלחם בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה ולימים גם מזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (משרד החוץ של היישוב), השתמש בניסוח דיפלומטי עדין ודחה את ההזמנה להשתתף במשחקים תחת השלטון הנאצי. בכך יישר קו עם הנהגת התנועה הציונית, אך גם יצר בקיעים עם הנהגת הספורט העולמי.
מלחמת העולם השנייה שיתקה את פעילות הוועד. קיש עצמו נפל בקרבות של הצבא הבריטי בטוניסיה, והפיחות במעמדה של מכבי בארץ ישראל הביא לכך שבוועד האולימפי הבינלאומי תהו אם בכלל יש פעילות ספורטיבית סדירהה בקרב אלה המגיעים מהשדרות הבורגניות והעשירות בשטח המנדט. גם הקופות המדולדלות הביאו לכך - למשל, התאחדות האיגרוף הבינלאומית הקפיאה את הקשר עם ההתאחדות של ארץ ישראל כי מיסי החבר השנתיים לא שולמו. הכאוס הזה לא נעלם מראשי תנועת הפועל, תנועת הספורט הגדולה הישראלית מאז ועד היום, שביקשו להשתלט על הספורט הלאומי ומוסדותיו כדי להוביל משלחת למשחקים האולימפיים בלונדון 1948. הרעיון של אנשי הפועל היה ברור: אם מכבי לא מסוגלים, אנו נהפוך מעשית לוועד האולימפי של ארץ ישראל.
האיבה בין המחנה הבורגני נטול הספורטאים ובעל הזיקה האולימפית (מכבי) לבין המחנה עם רבבות ספורטאים וללא קשר לתנועה האולימפית (הפועל) - אילצה לקרוא את הצדדים לגישור במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הבוררים הראשיים היו גולדה מאירסון (מאיר) ומשה שרתוק (שרת), ובפועל היה זה חיים ברמן, מבכירי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שנשא ונתן בין הפועל למכבי. המו"מ היה קשה, והמתח בין הצדדים היה עצום. לבסוף הוחלט במארס 1948 על שילוב ידיים בין מכבי להפועל למשך שנה אחת בלבד, שתכליתו הוא רק ייצוג במשחקים האולימפיים בלונדון בסוף יולי 1948. הוועד האולימפי המקומי הודיע לוועדה המארגנת בלונדון על השתתפות בתחרויות אתלטיקה קלה, שחייה, כדורגל, כדורסל, אגרוף, סיף, קליעה והוקי שדה.
הכרזת העצמאות הביאה לתקומת המדינה, אבל גם לכך שהוועד האולימפי הבינלאומי החליט לבחון מחדש מהן המשמעויות של השינוי המדיני - שהרי הזיכיון למשלחת למשחקי 1948 הוענק במקור ל"וועד האולימפי של פלשתינה" וכעת אין יותר ישות כזו אלא מדינה עצמאית. מלחמת העצמאות הביאה לרפיון בפעילות הספורטיבית, חלק גדול מהספורטאים גויסו למערכה, דבר שהתבטא גם בצמצום המשלחת העתידית למשחקי 1948 לשתי ספורטאיות בלבד (האתלטיות רעיה ברונשטיין ופרידה ברנזון-ליכטבלוי), אבל יותר חשוב - גם לדחיית העיסוק בשאלה מה משמעות הקמת המדינה על הזכות להשתתף במשחקים.
עם התקרב מועד המשחקים התברר לראשי הספורט בישראל כי לא יהיה באפשרותם להשתתף בתחרויות בגלל השינוי המדיני. הקו התקיף נגד השתתפות ישראלית היה של חבר ועד אולימפי בינלאומי ממצרים, שבכינוס הוועד לפני טקס הפתיחה, הסביר כי הזיכיון ניתן לוועד אולימפי אחד (פלשתינה) וכעת אותם בני אדם באים בשם ועד אולימפי מישות מדינית אחרת (ישראל). הוא הקשה, ואמר שאין טעם למהר ולקבוע עובדות בשטח, כדוגמת צעידת משלחת ישראלית במשחקים, כי אולי אותה מדינה לא תהיה במשחקים האולימפיים שלאחר מכן.
נבואת הזעם שלו לא התגשמה, אבל הכישלון להוציא משלחת מישראל ב-1948, טמן את הזרעים לאופן שבו פועל הספורט הישראלי עד ימינו. המאבקים הפנימיים בין מכבי להפועל הגיעו לשיאים חדשים בשנים הראשונות לאחר קום המדינה. שני הגופים מיעטו לדבר או לשתף פעולה, ואף הקימו כל אחד בעצמו ועד אולימפי משלו וביקשו מהוועד האולימפי הבינלאומי להכיר בו כזה שמייצג את מדינת ישראל. המאבק המקומי פינה למשרד החוץ, ולמי שהיה הציר בסקנדינביה ד"ר אברהם ניסן, את הדרך להגיע להסכמות עם מי שהיה נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, השבדי זיגפריד אדסטרום, שישראל תוכר בינואר 1952 ותוכל להשתתף במשחקי החורף והקיץ של 1952. בעצה אחת עם התנועה האולימפית, נכנס שוב משרד החוץ לתפקיד המגשר, ומשתי הרשימות שהגיעו מישראל נוצרה באוקטובר 1951 רשימה אחת משותפת. רשימה זו, שחצי מחבריה הגיעו ממכבי וחצי מהפועל, יצרה את המבנה הספורטיבי ארוך השנים של שלטון שוויוני ומשתק, שעם הזמן הפך לקואליציוני בין מרכזי הספורט הגדולים במקום מבנה לאומי אחיד ופחות לעומתי.
הוועד האולימפי הישראלי
שנת הקמה: 1933 כתובת הקמה: רח' יבנה 19 ת"א, משרדו של יוסף יקותיאלי כתובת נוכחית: רח' שטרית 6, הדר יוסף, ת"א פיסת היסטוריה: הוקם במקור כ"וועד האולימפי של פלשתינה"