קיץ 2015, אם והלוואי שיעבור בשלום, יהיה עמוס מאוד בביקורי מוזיקאים זרים. והוא ייפתח בשבוע הבא בשתי הופעות של כוכבים כה שונים זה מזה, כמעט הפכים מוחלטים.
רובי וויליאמס, שיופיע במוצ"ש בפארק הירקון, הוא הבדרן הכי גדול שצמח בפופ הבריטי בשלושת העשורים האחרונים. לורין היל היא הכישרון העצום הכי פחות ממוקסם במוזיקה האמריקאית מאז אמצע שנות ה-90. אצל וויליאמס כמעט מובטח שהמוצר הבימתי יהיה מצוחצח, מלוטש ומענג. אצל היל החוויה החיה תלויה בשלל משתנים ויכולה לנוע ממפח נפש ועד להתעלות, ולפעמים חלקים בקהל יחוו את שניהם בו-זמנית.
זה מה שקרה בפעם הקודמת שהופיעה כאן, באמפי רעננה, ב-2007. נמניתי אז עם קומץ הצופים שדווקא אהבו את הטיפולים המאוד שונים שהעניקה לקלאסיקות מאלבום הבכורה ומלהקת האם שלה, "הפוג'יז". היל הגיעה לרעננה טעונה, סוערת וחסרת מנוחה. מי שפשוט רצו לשיר בציבור עם להיטיה הגדולים חשו נבגדים.
היל מצייתת רק לקולות הפנימיים ולדחפים שלה. וויליאמס, למרות שניצח לא מעט התמכרויות לאלכוהול, לסמים, לכדורי שינה ולנוגדי דיכאון, הוא פרי בית גידול שונה לבדרנים. וויליאמס הוא אולי הזמר ה"קראוד פליזר", מרצה הקהל, המיומן בדורו, בעוד המרכיב הכי עקבי בקריירה של היל הוא היותה סרבנית סדרתית של היענות לציפיות.
המהפכה הרכה
היל תופיע ב-7 במאי בראשון לציון, 20 יום לפני יום הולדתה ה-40. ילידת ניו-ג'רזי, החלה את הקריירה כשחקנית ילדה, והוציאה אלבום ראשון עם להקתה הפוג'יז ב-1994. השני שלהם כבר חולל את המהפכה הרכה הכי משמעותית בתולדות הראפ. היו לא מעט להיטים ב"דה סקור" מ-1996, אבל הוביל אותו החידוש ל"קילינג מי סופטלי" ששרה במקור רוברטה פלאק. חידוש שהפך אבן-דרך לא רק להיל אלא לתרבות ההיפ-הופ כולה: אפילו הלבנים הכי שמרנים וגזענים נמסו מהיפהפייה שבורכה בקול העמוק והממיס הזה.
תרבות שלמה שנחשבה עד אז להכי קשה, אלימה ומאיימת בארה"ב ולקולם של צעירים שחורים מסוכנים, קיבלה חותמת כשרות בזכות הנוכחות של היל. היו לה קול, הגשה ומראה שיכלו למכור כל דבר לכל אחד. אבל השיווק העצמי שעומד בבסיס כל קריירה תבע מנפשה מחירים שמיאנה לשלם. כעשור אחר-כך אמרה ש"נאלצתי לסגת מהבמה כשהבנתי שהקרבתי יותר מדי על מנת להזין את המכונה. התפשרתי יותר מדי. הרגשתי מזויפת ומאולצת, ולמשך שנתיים-שלוש העדפתי להימנע מכל מגע אנושי מיותר".
היל עזבה את הפוג'יז אחרי האלבום השני והכה מצליח שנמכר בכ-20 מיליון עותקים. שמועות סיפרו על יחסים עכורים עם המנהיג המוזיקלי של השלישיה , ווייקלף ז'אן. אבל היל מיהרה להוציא אלבום סולו אולפני, ראשון ואחרון , שהוכיח כי כישרונה בוהק וחזק גם מחוץ למסגרת הלהקתית. "החינוך הקלוקל של לורין היל" זיכה אותה ב-5 פרסי גראמי, נמכר מצוין, ומיצב עוד יותר את דמותה כקול המוביל במוזיקה השחורה, בחזית הגל שכונה "ניו סול". ומאז, כבר 17 שנה, שחררה רק אלבום אחד, ב-2002, של שירים חדשים שצילמה אקוסטית לתוכנית "אנפלאגד" של אם.טי.וי. 13 שנות דממת הקלטות כמעט מוחלטת.
ב-2003 חברת קולומביה השקיעה מעל 2 מיליון דולר באלבום של היל שלא ראה אור. היא התרכזה בגידול ילדיה. יש לה חמישה מרוהאן מארלי, בנו של בוב, וזהות אבי בנה השישי והצעיר ביותר אינה ידועה. ב-2008 היל ומארלי נפרדו והיא עברה להתגורר עם אימה וילדיה בניו-ג'רזי. ב-2005 אמרה ש"אם אצור מוזיקה כעת, זה יהיה רק בכדי להעביר באמצעותה מידע לילדים שלי. אני לא צופה בטלוויזיה, לא מאזינה למוזיקה חדשה, לא מתחככת בעולם".
היל שיחקה קצת בקולנוע, והוציאה הקלטות ספורות בלבד. הסינגל האחרון מלפני שנתיים כלל שני שירים. אחד נקרא "צרכנות" ובשני "חברה נוירוטית", שרה כנגד הצביעות בחיי הכלכלה התאגידית הרעילה שמבצעת טבח פסיכולוגי המוני באזרחיה ומסרסרת בנפש ובגוף האדם. והיא טרחה ללוות את הביקורת החברתית בהצהרה שהשירים יצאו רק בעקבות משפט העלמת המסים שלה. לפני שנתיים ישבה 3 חודשים בכלא אחרי שהודתה בהעלמת כמעט 2 מיליון דולר הכנסות.
אגב, חלק מנימוקיה היו שמערכת הצדק מעוותת ושהיא נצר לשושלת של בני עבדים, ושחוקי המיסוי עובדים נגדה ולא בעדה. וכפי שמיעטה להקליט, מיעטה להופיע. היו הבלחות באיחודון של הפוג'יז לפני יותר מעשור, ומסעי הופעות קצרים יחסית, שנשענים על חומרי הפוג'יז, שירי הסולו שלה, וקלאסיקות של בוב מארלי. בשנה שעברה תרמה את קולה לקריינות בסרט שבדי על מאבקי השחורים באמריקה. היל מגיעה לישראל כשהתנהלותה העסקית והתדמיתית מעוררת אינספור שאלות.
מנגד, אין ערעור על העילאיות האמנותית שלה. היל בחרה במודע ובעקביות שלא לתפוס מקום מרכזי בחזית התרבות הפופולרית, למרות הציפיות העצומות ממנה שתהפוך לבילי הולידיי או לארית'ה פרנקלין של דורה. ודווקא הקוטביות בין האמנות האדירה להתנהלות המקרטעת מייצרת מקדמי סקרנות לקראת הקונצרט שלה. סקרנות שבקושי קיימת בנוגע לרובי וויליאמס, למרות שאצלו היעדרה לא מצביע בהכרח על קושי.
הימור בטוח
וויליאמס, 41, פרץ בראשית שנות ה-90 כחלק מלהקת הבנים "טייק ד'את". כשפרש ממנה, ב-1995, שנתיים לפני שהיל עזבה את הפוג'יז, היה נדמה שיהפוך לעוד אחד ממאות חברי להקות הבנים שסטו מההצלחה כשעזבו הרכב.
אלא שלהבדיל מהיל, שלא בנתה לעצמה שום שיתוף פעולה מוזיקלי ושום זוגיות יצירתית יציבה, וויליאמס מצא את גאי צ'יימברז. למרות פסק זמן שלקחו ללא מעט שנים, ציי'מברז הוא יד ימינו המוזיקלי של וויליאמס, ויצרן להיטים מעולה שאחראי גם להצלחות של אחרים, ושסיפק לוויליאמס תחמושות של קלאסיקות כמו "לט מי אנטרטיין יו", "מילניום", וכמובן להיטו הגדול ביותר, הבלדה "איינג'לז".
וויליאמס היה ליוצא להקת הבנים האנגלי הכי מצליח אחרי ג'ורג' מייקל של שנות ה-80, ועבר גם אותו כזמר הסולן הכי מצליח באנגליה, בזכות יכולות מאוד מרשימות במגוון תחומים.
וויליאמס יודע לשיר ולהציג סווינג וקברט ופופ ורוק כמעט באותן מידות של להט ותשוקה ושכנוע. ולמרות ההתמכרויות והמשברים האישיים, וויליאמס רוב הזמן נותר נאמן וקשוב לצרכי ולציפיות אוהדיו. "מרצה קהל" מושלם, אמרנו.
וויליאמס אמנם לא כבש את השוק האמריקרי בסדר הגודל של הצלחתו בשאר העולם, אבל הוא כן האמן האנגלו-סקסי הכי מצליח כיום בשווקים הלטיניים, ואירופה כולה שלו. הוא מתגורר בשנים האחרונות בעיקר בלוס אנג'לס, ונשוי לשחקנית איידה פילד, בת זוגו ב-9 השנים האחרונות, איתה יש לו שני ילדים.
מהבחור השמנמן והחביב שלפני 20 שנה עזב את טייק דאת' המתוקים כדי להסתובב כמו גרופי עם "הילדים הרעים" של להקת הרוק אואזיס, וויליאמס הפך להימור כמעט הכי בטוח בפופ. אפילו אלבומו האחרון שכלל בעיקר שירים שטרם ראו אור, היה קולקציית פופ גבוהה ברמתה. במקרה של מקצוען עילית כמותו, כל דבר מלבד שעתיים וחצי של פאן בימתי טהור ממש יפתיע.
לורין היל - ובזה היא קצת דומה לחוויות הבימתיות של אמני ההשראה והרוח של הרגע כמו בוב דילן - היא מוצר פחות אמין, למרות שלא יהיה נבון להחמיץ אותה. היא יכולה לרחף גם בספירות נעלות שוויליאמס כלל לא מתיימר לטעון אליהן.
